אבל מה לעשות, יום ההולדת שלי לא נראה בדיוק כמו אצל ילדים אחרים.
בבית הספר אני תמיד שומע מהחברים איך המשפחה עשתה להם מסיבת הפתעה מרגשת או משחק מיוחד, או סתם הכינו עוגה וקנו מתנות.
הם תמיד מספרים על החוויה בעיניים נוצצות, ונהנים לספר שוב ושוב על הרגע שבו שמעו את הקריאה "הפתעה", ואיך כל האחים והאחיות קפצו מאחורי הספה והפתיעו אותם.
אבל אצלי, כאמור, המצב שונה. לא, זה לא שאני בן יחיד ואין מי שיעשה לי יום הולדת. דווקא יש לי אחיות שאוהבות אותי מאוד. אבל ביני לבין אחיותיי הגדולות יש הפרש גדול בגיל: אני עדיין רק בכיתה ו' וחמש אחיותיי הגדולות כבר נשואות. חלק מהילדים הגדולים שלהן כבר מתקרבים לגיל שלי. אז בעצם, כמעט מאז שאני זוכר את עצמי, אני רוב הזמן לבד בבית. האחיות שלי גרות רחוק, ולמרות שהן מתקשרות כל שבוע לשאול מה נשמע, זה לא כמו להיפגש יחד ולהשתולל בסלון, כמו אצל החברים שלי.
כשנכנסתי היום הביתה, חיכתה לי על השולחן חבילה קטנה ועטופה, ועליה פתק מאבא ואמא. הם איחלו לי ברכות מעומק הלב, ובתוך הנייר המרשרש התגלה אולר חדש ומשוכלל, כזה שתמיד רציתי. חייכתי ורצתי לאבא ואמא שישבו בשקט בחדר העבודה, כדי לא להפריע לי בגילוי ההפתעה. "תודה רבה! איך ידעתם שזה בדיוק מה שרציתי?" חיבקתי אותם. אבל אחרי שנרגעה השמחה מהמתנה של אבא ואמא, שוב חזרו אליי המחשבות העצובות. הלוואי שגם לי הייתה מסיבת יום הולדת משפחתית, עם המון שירים ומשחקים ובלגן של הרבה אנשים. אני יודע שאחיות שלי עסוקות וגרות רחוק, הלוואי שזה היה אחרת.
התיישבתי ליד המחשב וחיפשתי חומר לעבודה שנתנו לנו בבית הספר. תוך כדי שיטוט, ריצד על המסך איתות קטן וירוק. מישהו רוצה לשוחח איתי, והתבקשתי לאשר את הסכמתי לשיחה. לחצתי על "אישור" ולפתע אני רואה על המסך את חיוכה הגדול של אחותי ורד. "מזל טוב!!!" קראה אליי בהתלהבות דרך מסך המחשב. הופתעתי מאוד, אבל בטרם הספקתי להגיב צץ ליד ורד מסך נוסף: "איך זה להיות ילד יום הולדת?" ראיתי לפתע את אחותי איילת. כששתיהן החלו לשיר לי "היום יום הולדת", נפתחו מסכים נוספים לידן, ושלוש אחיותיי הנוספות הצטרפו לשירה, כשהן מחזיקות בידיהן בלונים, עוגה וזיקוקים.
"מה חשבת, שנשכח את יום ההולדת של אחינו הקטן?" שאלה ורד, כשראתה אותי יושב בפה פעור מול אחיותיי המחייכות על המסך. "לא...", גמגמתי, "פשוט לא ציפיתי להפתעה שכזו, לראות את כולכן יחד ביום ההולדת. אתן יודעות איך זה, כל שנה אני חוגג עם אבא ואמא לבד".
"אתה צודק", אמרה איילת, "אבל החלטנו שצריך שינוי, ולמרות שאנחנו לא יכולות להגיע סתם ככה באמצע השבוע, אין שום סיבה שלא תהיה לך מסיבת יום הולדת שמחה עם כל האחיות שלך". ניסיתי להסתיר דמעה של התרגשות: איזה כיף לחגוג יחד עם כולם! לפתע נכנסו אמא ואבא לחדר. "שלום בנות", הם אמרו אל המסך, "כל הכבוד על ההפתעה שעשיתן לאלישע. אנחנו פה איתו, ויכולים להעיד שהפתעה יותר גדולה מזו, לא יכולתן לעשות לו".
איילת וורד צחקקו: "אתם בטוחים?" שאלו את אבא ואמא, ולפתע נעלמו מהמסך, כמו גם שאר האחיות. "היי, רגע, לאן הלכתן?" שאלתי בצער. הדפיקות שנשמעו בדלת חמש שניות לאחר מכן גילו לי שתמיד אפשר להפתיע יותר.