חינוך בגובה העיניים

דסי בארי החלה את מסלול חייה המקצועיים הפוך מהמקובל. קודם לימדה מורים, אחר כך בנות אולפנא ורק לבסוף סיימה תואר ראשון.

בהליך בזק, שכמוהו לא היה מתאפשר היום, היא הפכה למנהלת בית ספר ומשם המריאה להכשרת מורים, מנהלים ולפיקוח. למרות כל אלה נראה שבארי, מנהלת האגף לחינוך העל-יסודי במשרד החינוך, מחוברת היטב לשטח. היא משתדלת להישיר מבט אל המתרחש בכיתות ובבתי הספר ולא לטייח. ובמפגש עם מראיינת שיש לה כמה לקוחות במערכת החינוך, השאלות לא תמיד קלות.

הילדונת שהפכה למנהלת

השיחה עם בארי מתקיימת בביתה שבקיבוץ שעלבים, לעת ערב. ממש הרגע חזרה מסיור בבתי ספר בפתח תקווה. תוך כדי הרתחת המים לקפה, היא מספרת על הקהילה, המרחב והנוף החדשים, יחסית, בחיי המשפחה שלה. הם כאן רק ארבע שנים. לפני כן התגוררו שנים ארוכות בבית שמש, "בשכונת מגדל המים, שהיא על גבול בית שמש הישנה והחדשה". בני הזוג פעלו בתוך אוכלוסיית העיר, בין השאר היו סניף של 'יד שרה' בבית שמש. בארי נשואה לרב ד"ר משה בארי, מנכ"ל ארגון צֹהר, ולזוג ארבעה ילדים.

את דרכה בהוראה החלה כשהייתה סטודנטית במכללת ירושלים והדריכה בנות חו"ל במכון גולד. "היצר הרע שלי היה מאוד חזק וביקשתי ללמד קורס אחד. ייאמר לזכות המכון שהם נתנו לי להתנסות". הקורס בתחום לימודי הקודש הוכתר כמוצלח. המשרה הורחבה והיא נשארה ללמד שם כמה שנים. בהמשך לימדה באולפנת צביה ירושלים, אותה סיימה בעצמה רק כמה שנים קודם לכן. "הרעיון של ראש האולפנא, הרב חיים פוגל, היה להביא מורות צעירות שקרובות לגיל של הבנות. בסוף אותה שנה הוא קרא לי ואמר: אני מקים אולפנא בנֹחם שליד בית שמש, שתהיה שלוחה של האולפנא בירושלים". הוא ביקש שהיא תקים, תוביל ותחנך את השלוחה. "הוא נתן בי המון אמון. הייתי ילדונת קטנה עם תעוזה. עוד לא סיימתי את התואר. נסעתי וניהלתי בפועל".

פעם בשבוע היה מגיע הרב פוגל ועושה עבודת מנהל. המפגש עם בנות המושבים בנֹחם זכור לבארי כחוויה משמעותית. "כל מסלול החיים שלי זז בזכות זה. זו הייתה תחילת דרכי והמפגש הזה כיוונן אותי". כשהאולפנא התבססה היא המשיכה בתפקידי ריכוז וניהול שונים, ואז עברה לנהל בית ספר יסודי בבית שמש. אף שזו הייתה הקפיצה היחידה שלה לגיל היסודי בכל שנות עבודתה, גם היא מוגדרת אצלה כ"חוויה מדהימה ומכוננת". העבודה של בארי הקפיצה את בית הספר בכמה רמות, עד שראש העיר ביקש להעתיק אותו לשכונות החדשות של העיר. בארי סירבה. "אמרנו לא. זה המקום שלנו, אנחנו חלק מהשכונה ומרימים אותה למעלה. הצלחנו לגרום למשפחות הכי חזקות לשלוח את הילדים שלהם לבית הספר שלנו".

בארי תולה את ההתקדמות המשמעותית בבית הספר ההוא בתהליכי הערכה פנימיים שהכניסה מיוזמתה לבית הספר. כאשת מדעים מדויקים שעזבה את הדוקטורט בביולוגיה לטובת חינוך, היא פריקית של מדידה עצמית, אבל בכיוון מאוד מסוים. "אם נאמר את זה בשפה יהודית, מדובר בתהליכי תשובה. אדם מתבונן בעצמו בגלל הנעה פנימית, הווידוי הזה שאנחנו אומרים כל ערב בקריאת שמע שעל המיטה, וזה מניב סדרה של תובנות. גם בארגון, תהליך התנועה הכי נכון שיהיה לו הוא תהליך אמיתי של חשבון נפש. לפעמים אדם מקבל מכה חיצונית שמביאה אותו לשם, לפעמים בית ספר מקבל ציון גרוע במיצ"ב, וזה מניע אותו לשם. אבל התרבות האמיתית היא ללכת לישון ולעשות כל לילה חשבון נפש. וכשזה נהיה תרבות, זה מפסיק לאיים וזה נהיה איכותי ומעצב".

בבית הספר של בארי כל מורה העביר בכיתתו פעמיים בשנה שאלון שנקרא 'שאלון מתנה'. כדי למנוע את התנגדות הצוות, השאלות נוסחו במשותף והתוצאות נחשפו לעיני המורה בלבד. "בהתחלה צחקו שקראתי לזה מתנה. בסוף זה היה מתנה, כי בפעם הראשונה שמורה קיבלה תוצאות לא טובות, היא אמרה 'מה אני אעשה, תקעו אותי במערכת בסוף היום, אחרי שיעור ספורט'. בפעם השנייה היא אמרה 'אני שעה ראשונה, אז כולם מאחרים'. אבל בפעם השלישית היא התחילה להבין מה מפריע ואיך להתקדם".

אבל היום זה אחרת. תוצאות המיצ"ב מפורסמות ברבים. אולי בגלל זה קשה לבתי הספר לאמץ אותן. גם התלמידים לפעמים נוקמים בבית הספר דרך המבחן.

"אני המלצתי להשאיר את זה פנימי", היא מודה. מי שחייב את המשרד לפרסם את הנתונים היה בית המשפט, בשל חוק חופש המידע. "יש בזה הפסדים, אבל גם תועלות. יש כל הזמן ריקוד בין הערכה חיצונית למבט פנימי. יש גם ערך לעובדה שאתה רואה איפה אתה עומד ביחס לסטנדרט הארצי".

אם כבר מדברים על המיצ"ב, קיימת תחושה חזקה שהוא הפך לחזות הכול. תמיד מגיע הרגע הזה שילד מגיע הביתה בלחץ חודש אחרי תחילת השנה, ואומר: "אמא, יש מחר מבחן במדעים, או שפה או חשבון, והמורה אמר שחייבים להתכונן כי יש השנה מיצ"ב".

"להערכה יש ערך. כששי פירון אמר בואו נבטל את המיצ"בים, זה לא היה נראה לי נכון. חשבתי שבסוף אתה לא יכול להפקיר מערכת בלי מדידה, כי היא צריכה לדעת בוודאות שהיא מתקדמת נכון. מצד שני, אסור שהמיצ"ב ילחיץ את המערכת ויש ניסיון להפוך את האווירה ליותר רגועה. המנכ"לית קיבלה החלטה מאוד אמיצה מבחינתה, והיא שתלמידים לא ייבחנו במדעים ביסודי, למרות שיש מבחנים בינלאומיים במדעים. בחטיבת הביניים המיצ"ב הוא פעם בשלוש שנים, אז בכל שנה רק מחזור אחד נבחן". ויש גם אמירה על אופן הלימוד: "המחלה הגדולה ביותר של בתי הספר היא שהם מלמדים לבחינה, ואנחנו אומרים להם: אל תעשו את זה. ראמ"ה (רשות למדידה והערכה, האחראית על המדידות הפנימיות, ע"ל) עשתה עבודה יחד עם המשרד, כדי להפוך את המיצ"בים ליותר בודקי מיומנויות ופחות בודקי ידע. זה אמור להוריד את הלחץ של 'בואו נספיק'. כשהמבחנים יהיו כאלה, בתי הספר יתמקדו בהקניית מיומנויות".

להביט על התלמידים באהבה

בארי חוזרת מסיור בתיכון שבו למדו התלמידות על משפט פיתגורס דרך בניית מגדלי עזריאלי. בעבר הן לא צלחו מושגים כאלה בחשבון. חיבור הלמידה לחיים שלהן, היא אומרת, הוא שעשה את זה. "העומק של המושג השחוק 'למידה משמעותית', הוא שמה שקורה בתהליך הלמידה כל כך משמעותי לתלמיד, שזה נחרת בלבו. או כי המורה הוא אדם מדהים והדמות שלו כובשת, או כי מה שהוא מלמד נוגע במקומות משמעותיים".

ההורים לא תמיד מרגישים שזה מה שהילדים חווים. יש תחושה שמשרד החינוך נמצא במקום מסוים ובתי הספר במקום אחר. בסוף, מורה צריך להעביר ידע, להחזיק כיתה, למנוע אלימות מכל סוג ולוודא שהמבנה החברתי פחות או יותר בסדר.

"את צודקת, אבל יש הבדל בין יסודי לתיכון. שני ילדים שלי עדיין במערכת החינוך. אחד בישיבת שעלבים והבת באולפנא כאן. אני יודעת שלא כל בתי הספר ככה, אבל הבן שלי מאוד אוהב את המחנך שלו, והוא יהרוג אותי שאני אומרת את זה", היא מחייכת. "גם את המחנך הקודם התלמידים מאוד אהבו. אז אולי במקרה הוא נפל לידיים מצוינות, אבל אולי המערכת מבינה היום שקשר הוא קריטי. הר"מים מביטים על התלמידים באהבה. אני לא נאיבית שמסתכלת על המערכת בעיניים מצועפות, אבל זה קורה. לכל אחד מילדיי היה מורה שהוא היה קשור אליו. ויכול להיות שהשיח במערכת החינוך לוקח לשם".

לפי בארי, החברה הרבתה לדבר בעבר על הספק ומדדה את עבודת החינוך בצורה מסוימת וגם זה השפיע. "אני עדיין חושבת שילדים צריכים עמל, אבל לצד זה אני מאמינה שקשר הוא קריטי לדור הזה. ילדים יושבים במעגל זה לצד זה ומדברים דרך מתווך - מסך. בית הספר חייב להשתנות וזה מתחיל מזה שמשרד החינוך אומר לו: אני מעודד אותך לדברים אחרים. למשל, מודד במיצ"ב גם את הקשר עם המורים. המערכת הולכת באופן טבעי למקום שבו היא נמדדת".

איך משרד החינוך מסתדר עם שרים שמתחלפים כל יומיים? לכל אחד יש מה לומר למערכת ולפעמים הם מושכים לכיוונים מנוגדים בתכלית. גדעון סער, למשל, ביקש למדוד הכול. שי פירון חשב שזה מיותר ויזם תוכנית מהפכנית אחרת. והיום בנט, שיש לו דגשים משלו.

"זה לא כצעקתה", היא מפתיעה, "הייתי במטה של משרד החינוך כשיולי תמיר הייתה פה, כשגדעון סער היה וכששי פירון. בסוף, אין הרבה הבדל. כולם דיברו על הכלה ואי נשירה ועל צמצום פערים. המנכ"לית הראתה פעם שלאורך עשור היעדים של המשרד לא השתנו, אנחנו בעצם יותר שמרנים ממה שאנחנו חושבים". ובכל זאת, שי פירון עשה משהו אחר. "פירון נגע בצורה מאוד עמוקה בליבת מעשה ההוראה בכיתה והביא רוח אחרת. בזה הוא היה יוצא דופן, ולכן הייתה תחושה שכולם זזים. נכון שהוא הביא קונטרה לסער, אבל בסוף זה התמצע".

אולי כי הוא הלך באמצע הקדנציה.

"או בגלל שבשמונה פרקים לרמב"ם כתוב שצריך להתמקם באמצע. אני לא חושבת שגדעון היה קיצוני, הוא הכניס שפה שדוברה בעולם. הוא התחיל את השוואת הישגי ישראל לעולם והשתית תשתיות מאוד חשובות של הבנה איך מקדמים הישגים. לצד זה שאני אומרת שההישגים הם לא העיקר, כשאני מקבלת תוצאות בינלאומיות נמוכות ממה שציפיתי זו מכה בבטן".

למשל מבחני הטימס, שבהם ירדה ישראל בדירוג.

"נכון. אפילו שבטימס יש לנו הישגים מאוד יפים ואפילו התקדמנו, אבל במדידה היחסית אנחנו מדורגים נמוך יותר". ההסבר של בארי נתמך בתוצאות המוחלטות, אבל היא לא מתכוונת להיתלות בו. "אני מאמינה שאנחנו אור לגויים ולכן צריכים להיות מובילים בהישגים. יש למערכת החינוך תפקיד חשוב מאוד, להוציא תלמידי חכמים גם במובן החוּלי של המושג ואין לנו זכות להתנער מזה".

בארי מפתיעה ואומרת שמי שהחל ביוזמת חמש יחידות לימוד במתמטיקה היה פירון. "הוא לא היה נגד הישגים". לדבריה, כל השרים רצו שהתלמידים יצליחו, הוויכוח הוא איך גורמים להם להגיע להישגים. "לתלמידי התיכון יש כוח נעורים עצום ואי אפשר שהוא יתבזבז על תסכול, תחושת כישלון ובעיות חברתיות שהמערכת הרבה פעמים יצרה. לצד זה, אסור להפסיק לחתור לכך שתלמידי ישראל יהיו בעלי הישגים גבוהים".

אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו?

"אני לא חושבת שזה שני קצוות. אני חושבת על בתי המדרש באירופה שבהם למדו תלמידים, יחפים, רחוק מהבית ובתנאי עוני קשים. משהו שם בער בהם והעניק להם תחושת שייכות וזהות. אני מאמינה שהקשר העמוק עם המורים וגם הקשר בין המבוגרים כמודל, יביא להישגים. קשר רב-תלמיד במובן העמוק שלו".

בארי יודעת שגם כאן קיים פער בין החזון לשטח. מורה שמלמד 12 כיתות לא זוכר את השמות של כולם, קל וחומר שלא יכול לתת לתלמידיו תחושת שייכות עמוקה. מבחינתה, האחריות על הגשמת החזון הזה מוטלת על משרד החינוך, והוא מנסה להביא לשם את המערכת. "הרפורמות, עוז לתמורה ואופק חדש, שחלק מהאנשים מאוד לא אוהב, החזירו את המורה ליותר שעות בבית הספר, המשכורת מכבדת את בעליה וכך לא צריך לרוץ בין ארבעה בתי ספר".

בואי נדבר רגע על מעמד המורה בישראל בעידן קבוצות הווטסאפ של ההורים, של הילדים עם המורים ושל שיח זכויות תלמיד שאין לו סוף.

"אני חושבת שישראל עשתה כמה דברים חשובים כדי לקדם את מעמד המורה. משכורת המורים בעשור האחרון עשתה קפיצה עצומה ביחס למשכורת במשק".

הם עובדים הרבה יותר.

"הם עבדו מאוד קשה גם קודם. היום הם בבית הספר הרבה שעות, קודם הם עבדו בבית ולא היו מתוגמלים. המדינה קיבלה החלטה שעלתה לה עשרות מיליונים, לקדם את ההוראה בישראל כי היא מאמינה בזה. בסוף, לאורך זמן, משכורת קובעת עמדה ומעמד. בנוסף לכך, כדי ללמד היום בחטיבה העליונה אתה צריך תואר שני. אנחנו לא זורקים את מי שאין לו, אבל אנחנו קולטים את מי שיש לו. והמדינה גם שמה כסף על פיתוח של מי שנמצא במערכת. שעתיים מתוך שבוע עבודה של מורים זה פיתוח מקצועי. הלוואי עליי. אני גאה במדינה שלי על זה. נותנים למורה כלים להתמודד עם העולם המשתנה הזה".

לגבי הווטסאפ, בארי רואה את המורים ובתי הספר בתוך תמונת מציאות כוללת יותר. "הווטסאפ הנגיש ושיח הזכויות נמצאים לא רק במערכת החינוך, העולם כבר לא כל כך היררכי בכל המקומות. היום אם יש לך תלונה על פקיד, את ישר הולכת למנהל הבנק". יחד עם כל זה, היא מוסיפה בנימה אופטימית, עדיין התיכוניסטים האנרגטיים ביותר נעמדים כשהמורה נכנס לכיתה, ובחלק מהמוסדות הוחזרה התלבושת האחידה. "לצד כל מה שלא, אתה רואה גם את מה שכן. ברוב בתי הספר שאליהם אני מגיעה, אני מרגישה שיש משהו מכובד. גם לתלמידים וגם למורים".

ציון על הכנת חמין

בשנת הלימודים הקודמת לא מעט תלמידי י"א, מורים, מנהלים ואפילו מפקחים בתיכון, היו אובדי עצות. הרפורמה של שי פירון החלה להיות מיושמת במלוא עוצמתה ובסוגיות רבות השאירה ערפל סמיך של חוסר ודאות. את עיקר ההשלכות של הרפורמה חוו תלמידי י"א. לצד השינויים במועדי הבגרויות ובכמות היחידות שאליהן זכאים התלמידים לגשת, השינוי המשמעותי היה בהכנסת 'הערכה חלופית' לצד מבחני הבגרות. היו קשיים רבים בהטמעה של השיטה הזאת, של עבודות או משימות יצירתיות במקום מבחן, ואלה היוו 30 אחוזים מהציון השנתי (או ציוני המגן בשפת העם). בארי מבררת אם יש לי בבית מישהו שחווה את הרפורמה, ואני משיבה: "יש לי נפגע רפורמה אחד". "יש לך אחד שהרוויח מהרפורמה", היא מתקנת, "באנו לקראתם מאוד".

בשנה שעברה בילתה בארי לא מעט במפגשי כיבוי שריפות עם מנהלים ומפקחים. היא הסבירה, הבהירה, תירצה וגם הקשיבה. בסופו של דבר הוקם 'צוות י"א' ובעקבותיו תוקנו כללים של הרפורמה. השנה הדברים נראים אחרת, ולמרות זאת גם השנה יהיה צוות כזה. "אם בשנה הראשונה ועוד באמצע השנה שעברה שמעתי התנגדויות עצומות, אנשים באים אלינו עכשיו ואומרים תודה. לא כולם, אבל יש כאלה".

בנושא ההערכה החלופית, למשל, בארי מעידה כי יותר ויותר מורים רוצים לתת משימות במקום מבחן. "יש תוכנית שנקראת 'חלוצים בהערכה', שבה בתי ספר יכולים לתת הערכה חלופית מלאה על מקצוע, ויש לי יותר ויותר כאלה. זו חגיגה, מורים מוצאים מחדש את הזהות החינוכית שלהם".

זה לא נשמע כל כך הוגן. בניגוד למבחן שיש לו רמה אחידה, הערכה חלופית יכולה להיות במגוון רמות. בישיבה תיכונית במרכז הארץ משימת הערכה חלופית הייתה הכנת חמין. בסוף תעודת הבגרות נראית אותו דבר, אבל היא לא משקפת את אותה רמת ידע.

"'לגבי השנה, לא נורא אם מורה הקל על ילד, כי התוכנית גבתה את מחיריה, אז שתיתן את יתרונותיה. אבל בשנת תשע"ח אנחנו מתחילים בבקרות עומק על כל ה‑30 אחוזים, כמו שאנחנו עושים עם כל הציונים השנתיים. חוץ מזה, המשרד אלוף בניטור ואנחנו עוד מעט נאסוף הערכות חלופיות מבתי ספר ונבדוק אותן. אגב, לא כל בתי הספר רשאים לתת ציונים. בתי ספר שהמשרד רואה שהם לא עומדים ברף, עושים רק בחינות חיצוניות".

לפני שמונתה לאחראית על החינוך העל-יסודי הארצי, פיקחה בארי על כל בתי הספר העל-יסודיים הדתיים בירושלים. בתפקידה זה עשתה מהלך שהועתק אחר כך לחינוך הממ"ד כולו. אולי בגלל שירושלים, כך היא אומרת, היא מיקרוקוסמוס של העולם הציוני-דתי, על הגוונים ותת-הגוונים שהיא מכילה. "ירושלים הקריסה את עצמה לדעת. כל הזמן נפתחו עוד ועוד תיכונים, כי ההורים הרגישו שחסר להם בית ספר עם דגש מסוים. אנחנו לא יכולים להגיד להורים 'לא תקבלו חינוך', כי זה בנפשם. מצד שני, אם כל 30 הורים יקימו בית ספר, מערכת החינוך תתמוטט".

הרפורמה הגדולה באה בצורה של עצירת פתיחת בתי ספר, ביטול אזורי הרישום וביטול בחינות הכניסה. "אני מאוד מעריכה את המנהלים ומובילי הקהילות. אנשים הלכו לזה באומץ. המנהלים מצאו זהות וקהילה וירושלים השתנתה והתייצבה". והילדים? "אחד העקרונות היה שילד לא יכול לחוות כישלונות בגיל כל כך רך. יצרנו מודל שבו 80 אחוזים מהתלמידים בחרו את בית הספר ובית הספר בחר אותם. אנחנו שיבצנו את יתרת 20 אחוזי הילדים שלא התקבלו".

ולא היה חוסר התאמה? נניח ילדה שכל היום רוקדת, מציירת ושרה ובחרה בית ספר עם לימודי מדעים ברמה גבוהה?

"המנהלים ביסודי היו צריכים לכוון את התלמידים לאן ללכת. אבל אמרנו גם למנהלים: כל עוד היה לכם אזור רישום, הייתם צריכים להסתדר עם כל התלמידים באזור. במצב החדש, 20 אחוזים מהילדים אולי לא הייתם מקבלים, אבל הם רוצים להיות כאן, וזו כבר התחלה. אתם אנשים גדולים, אז תצמיחו אותם. זה מאוד הוכיח את עצמו". בארי מספרת שבתי ספר רבים התחדשו בעקבות המהלך, אבל היו גם כאלה שלא עמדו בכך ונפלו.

כשהגיעה ההצעה להיות מפקחת של החינוך העל-יסודי בכל הארץ, התנתה בארי את הסכמתה בכך שיותר לה לעשות את המהלך הזה גם בתפקידה החדש. "בדיוק עברתי אז עם הבן הגדול חמישה ימי מיון, על כל אחד שילמתי וגם הפסדתי חמישה ימי עבודה. ב"ה הוא קיבל תשובות טובות, אבל בכל פעם נבחן וחיכה למענה. אברהם ליפשיץ פתח את הדלת למהלך שהצעתי. הוא האמין בזה בעצמו". המהלך של בארי וליפשיץ, שגם עצר פתיחת בתי ספר חדשים, הביא לשיפור משמעותי בהתנהלות המוסדות הציונים-דתיים בכל הקשור לקבלת תלמידים, אבל עדיין יש מה לקדם.

משרד החינוך מעביר היום את המסר לבתי הספר האליטיסטיים בדרך עקיפה. "אנחנו במדינה דמוקרטית במאה ה‑21. אנחנו לא יכולים לכפות על בית ספר לקבל תלמידים כאלה או אחרים", היא אומרת. האופן הראשון הוא מדידת הישגים לפי 'חמישון הטיפוח'. משרד החינוך חילק את תלמידי ישראל לחמישה מדדים סוציו-אקונומיים, ובית הספר מושווה רק לבתי ספר עם תלמידים שמגיעים מאותם מדדי טיפוח. כך שבית ספר לא יכול להתגאות בכך שתלמידיו מצטיינים אם הם הגיעו אליו מצטיינים. גם שם הוא צריך לעשות עבודה.

"דבר שני, אנחנו מתגמלים את המורים על מה שהתקשורת אוהבת לקרוא 'בתי הספר הערכיים'. כאן חלק גדול מהנוסחה מבוסס על שיפור והתקדמות התלמידים ביחס למדד הניבוי שלהם". לכל תלמיד בישראל יש ניבוי המתבסס על נתוני הפתיחה שלו, המנבא לאילו הישגים הוא יגיע בסוף כיתה י"ב. "אז יכול להיות אובייקטיבית שלתלמידים שלי יש רק מאיות אבל אני לא אתוגמל על זה, כי זה היה בניבוי שלהם ויותר קשה לקדם ניבוי גבוה".

את חושבת שמשהו משתנה בבתי הספר האליטיסטיים?

"יש היום שיח בכיוון. בתי ספר מכניסים כיתות קטנות וכיתות מב"ר. בסוף אנשים הם גם ערכיים ומחפשים את זה". אבל כנראה שגם לצעדים של המשרד יש השפעה. "בכל שנה יש מנהלים שזזים על הכיסא ושואלים: למה אנחנו לא מקבלים תגמול? תראו אילו הישגים יש לנו. ואנחנו אומרים: נכון, אבל תראו אילו מדדים גבוהים יש לתלמידים שלכם. המערכת יודעת לומר היום: אם מיינת - לאו דווקא הרווחת. אנחנו מתגמלים על מה שאנחנו מאמינים בו".

מה דעתך על הורי החמ"ד, שמתאפיינים בלא מעט ביקורתיות וחוסר נינוחות? אנחנו יורים לעצמנו ברגל?

"בעיניי אנחנו מדהימים. אני לא אומרת שזה קל ושאי אפשר להיות יותר רגועים, אבל החינוך הוא נשמת אפנו ואני מעדיפה אכפתיות", היא אומרת, אבל מוסיפה צד שני: "לפעמים המערכת מפרטת את עצמה לפרוטות לדעת. הייתי רוצה שהורים ישלמו פחות ושבתי הספר יהיו יותר גדולים. החיסרון באי נחת הוא שאנרגיה רבה מושקעת בהישרדות, כי בפינה מחכה בית הספר הבא שייפתח. בסוף יש 100 אחוז כוח בבטריות והמון אנרגיה מתבזבזת על הישרדות, רישום ופרסום. הייתי רוצה לראות יותר נאמנות. הרי גם את עצמנו ואת הילדים שלנו אנחנו לא מחליפים כל יום. אפשר להשקיע בטיוב בתי הספר הקיימים. בדרך כזאת היינו מביאים כלכלת חינוך טובה יותר ויציבות חינוכית".

לשמוע את הקול האחר

לפני כארבע שנים יצאה דסי בארי מעולם החמ"ד אל כלל מערכת החינוך. היום היא אחראית ארצית על החינוך העל-יסודי, וזה כולל בתי ספר חילוניים, ערביים ודרוזים. כשיצאה מהממ"ד אל הממלכתי, היא מספרת, גילתה "מערכת מאוד מקצועית, יש בה המון הבנה בחינוך. מנהלים קוראים בשעות הפנאי את המחקרים האחרונים בחינוך, והשליחות למקצוע מגיעה ממקום מאוד פרופסיונלי".

בכנות, יש משהו משותף לכל הספינה הענקית הזאת? מסרים שאפשר להנחיל לכלל המגזרים?

"בכל שבוע אני כותבת איגרת לכל המנהלים, שרובה הודעות והנחיות מקצועיות. האיגרת נפתחת בדבר מחשבה שמקורו בפרשת השבוע, או אגדה טובה מהגמרא, או הגיג על החג הקרב ובא. לכל אדם יש את מקורות ההשראה שלו ואלו המקורות שלי. זה משהו שעשיתי כשהייתי בחמ"ד ועם המעבר התלבטתי. אבל זה מתקבל באהבה עצומה". היא כמובן דואגת לאחל באיגרת גם ברכות מתאימות לכל עדה. "הרגישות השפתית שלי השתכללה וזו אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי". היא מעידה על עצמה שעברה תהליך, שהחל עוד לפני כניסתה לתפקיד הנוכחי. "ההבנה היא שזכינו לחיות במדינת ישראל, הרבה מאוד אנשים שלאו דווקא דומים אחד לשני, ואם אנחנו רוצים להיות אנשים אחים, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לשמוע גם את הקול שלא ינקנו מבית אבא".

בארי תומכת בכך שכל קהילה תבנה את זהותה. "זה קריטי כדי שנוכל להידבר, צריך לחדד את חוט השדרה הזהותי, ולא לחפש כל הזמן את הדומה". אבל במקביל, צריך להכיר את הסביבה, את תושבי המדינה. "המנהלים צריכים לדעת מי בית הספר שלידם, את מי הם מחנכים. בסוף הם יהיו השכנים של התלמידים שלי. ואם אני לא אסתכל למנהל ההוא בעיניים והוא לא יסתכל לי בעיניים ולא נקשיב אחד לשני, אז מה הוא ילמד אותם עליי ומה אני אלמד עליו? כמה אי הסכמות נובעות מבורות? אפילו בתוך הסוגיה הפנים-יהודית, דתיים-חילונים-חרדים, ובוודאי בסוגיה הרב-תרבותית".

ofralax@gmail.com