מאת עמנואל שילה
מי ייצר לנו פזמונים מקוריים, שיבטאו את מה שעובר עלינו כאן ועכשיו? * איך יחזור מעריב להיות העיתון הנפוץ במדינה? * שתי זוויות לא שגרתיות לסיכום שנה אופטימי
למרות האימרה "תכלה שנה וקללותיה" אני רוצה למצוא גם ברכות בשנה החולפת. לכן לא אסכם בטור זה את אירועי השנה בתחום הביטחוני, הכלכלי, המדיני והפוליטי. במקום זה אתמקד בשני נושאים חיוביים: האחד קטן, נחמד ומתאים במיוחד לראש השנה, והשני עקרוני וחשוב (כן, אני יודע שהיו עוד הרבה דברים טובים, אבל יש לי רק עמוד אחד)
הברסלבים
ממחלקת ההפצה של 'בשבע' נמסר לי שהעיתון כבר מופץ בדרום הארץ. לאוקראינה לעומת זאת הוא עדיין לא מגיע, ולכן גיבורי הקטע הבא לא יוכלו כנראה לקרוא אותו בימים הקרובים. כמנהג חסידי ברסלב, רובם או כולם נמצאים עכשיו שם. באומן.
בימי הקומוניזם, עלייה לקבר רבי נחמן באומן הייתה עבור חסידי ברסלב משהו כמו, להבדיל, הליכה לסלע האדום בחוגי הסיירות של פעם. חוויה מרטיטה של הסתכנות למען מטרה קוסמת, ובמקרה של החסידים גם קדושה. מאושר היה מי שזכה אז להגיע ל'ציון הקדוש' בתאריך כלשהו. לשהות שם בראש השנה זכו רק בודדים.
כשהברסלבים של היום מחפשים מקומות מסוכנים כדי לבטא ביטחון בה' ומסירות נפש, הם מנווטים בסימטאות שכם ומסתננים לקבר יוסף. לסלע האדום מגיעים היום ברכב, ולאומן בטיסות מסודרות.
ולא רק ברסלבים. וגם לא רק אריה דרעי ויצפאן ודודו טופז. אלפי יהודים מכל החוגים. חלקם סקרנים, חלקם מחפשים אווירת ראש השנה שונה ומיוחדת. רבים מעוניינים בפוליסת ההגנה מפני הגיהינום, אשר לפי המסורת הברסלבית הובטחה על ידי רבי נחמן לכל מי שיבוא לעשות את החג בקברו. גם לדור הכיפות הסרוגות יש שם נציגות, ומי שמכיר את תופעת התפשטות אורחות ברסלב בישיבות המגזר בשנים האחרונות לא יתפלא על כך.
התגברות התופעה הביאה רבנים חשובים לצאת נגדה, בטענה שקדושת ארץ ישראל עדיפה על קדושת קבר הצדיק שבחו"ל. היה גם מי שביקר את המנהג המקובל לנטוש את האישה והילדים לבדם בחג (דורשי רשומות אמרו, 'אלול' ראשי תבות א'ני ל'אומן ו'אשתי ל'הוריה). לא באתי כאן להעריך את החיוב והשלילה שבהשפעה הברסלבית המתפשטת בארצנו, אלא להצטמצם בתחום שבו השפעה זו היא, בעיני לפחות, רובה-ככולה חיובית: המוזיקה.
בשנים האחרונות מתפתח כאן, לצד הזרם המרכזי במוזיקה החסידית, גל חדש ומבורך של מוזיקה חסידית אחרת. מורכבת יותר, מקורית יותר, ישראלית יותר, והייתי מעז לומר גם יהודית יותר, למרות שאין כאן משהו שאפשר למדוד ולהוכיח. אצל הזמרים השייכים לקבוצה הזאת, המוזיקה היא פחות עניין של הופעות ופרנסה, ויותר עניין של עבודת ה' וביטוי האישיות. מוזיקה שנובעת מבפנים יותר משהיא פונה אל החוץ. אצל מרביתם, המבטא הישראלי הרגיל מחליף את ההברה האשכנזית המקובלת בז'אנר. לא במקרה, המוזיקה שלהם היא כמעט כולה מתוצרת עצמית. לא במקרה, רבים מהם שרים לא רק פסוקים מולחנים אלא גם מילים משלהם. לא במקרה, רבים מהם הם בעלי תשובה. לא במקרה, רבים מהם הם חסידי ברסלב, או כאלה שטבוע בהם חותמה של השפעה ברסלבית מובהקת.
דוד-רפאל (דדי) בן-עמי היה הראשון להפיץ את המסר המוזיקלי הברסלבי. בעלי תשובה ברסלבים כמו ישראל דגן, עדי רן, יוסף קרדונר, גד ליאור ואחרים מייצרים היום מוזיקה שמתחברת גם אל עומק הנפש היהודית וגם אל המוזיקה הישראלית העכשווית. יצירתם של הברסלבים מתחברת בטבעיות עם זו של יוצרים כמו יצחק פוקס, יהושע אנגלמן, אהרון רזאל, צבי זלבסקי, סיני תור, גבריאל חסון, הם ודומיהם, וכמובן – ר' שלמה קרליבך.
הייתי רוצה לראות כאן אי פעם פזמונים מולחנים היטב שמלותיהם מבטאות את מה שעובר בנפשנו כאן ועכשיו, לפחות כמו שהמוזיקה הישראלית יודעת לבטא את נבכי הנפש של ישראל החילונית. נדמה לי שהסיכוי להתפתחות כזאת טמון דווקא בקרב קבוצת היוצרים הזאת. ניצני התחלה כבר יש.
אז שתהיה לכם שנה טובה שם באומן, יוצרים ברסלבים יקרים, ותמשיכו להעשיר אותנו במוזיקה היפה שלכם בשנה החדשה.
השנה בתקשורת: המהפכה במעריב
ביום שני השבוע הורשע מו"ל מעריב, יעקב נמרודי, בעבירות הקשורות לניסיון להשפיע בדרך בלתי חוקית על עדי תביעה במשפטו של בנו, עופר נמרודי. האיש יעקב נמרודי עשה כמה דברים בשירות מדינת ישראל, ומצער לראותו מסתבך בעצמו בפלילים תוך ניסיון נואש להציל את בנו ממאסר. אבל מול המקהלה הצבועה, המלווה את משפטי משפחת נמרודי בצקצוקי התחסדות אודות השפל המוסרי העמוק ביותר בתולדות העיתונות בישראל, אני מבקש לטעון כי משפט נמרודי הביא לשינוי מרענן ולמפנה חיובי ביותר במפת התקשורת הישראלית. במשפט אחד, משפט נמרודי שחרר את 'מעריב' מחיבורו הטבעי אל קשר האליטות בישראל. והקשר הזה, לטעמי לפחות, הוא חמור ומושחת ומזיק כל כך, שהשתחררות עיתון מרכזי כמו 'מעריב' ממנו מאפילה על כל משמעות אחרת של הפרשה.
עופר נמרודי, שלא אטען שהוא צדיק הדור, טוען שהופלה לרעה בפרשת האזנות הסתר. לדברי נמרודי ומקורביו, מתחריו חלו במחלות דומות לשלו, אך רק הוא נאלץ לבלוע את הגלולה המרה. תחושות הקיפוח של נמרודי התגברו בעקבות משפטו השני, לאחר שהוחזק במעצר חודשים ארוכים, כשבמקביל הוא מוצג בהדלפות לתקשורת כמי שזמם לרצוח את מתחריו וכראש מאפיה של פשע מאורגן. בין השאר טוענים נמרודי ותומכיו כי ניצב משה מזרחי, אז ראש יאחב"ל במשטרה והיום ראש אגף החקירות, העלים ראיות והעיד דברי שקר לרעת נמרודי מבלי שייתן על כך את הדין.
תחושות הקיפוח חלחלו עמוק אל תוך דפי מעריב, והביאו למתן ביטוי נרחב לעיתונאים המבטאים גישה ביקורתית חריפה כלפי רשויות אכיפת החוק בישראל. העיתונאי יואב יצחק הגיש לאחרונה תביעת דיבה נגד פרקליטת המדינה עדנה ארבל, לאחר שזו תקפה אותו בראיון טלוויזיוני בגלל טענתו שהיא קיבלה, "במרמה ובתחבולה", פיצויי פרישה מופרזים מתפקידה כשופטת. יואב יצחק אינו מרפה מהמשטרה ומהפרקליטות גם בפרשת האזנות הסתר לאישי ציבור, שנעשתה על פי החשד על ידי ניצב מזרחי הנ"ל. יצחק מלווה את מאבקו של השוטר לשעבר סטניסלב יאז'מסקי, שברח לקנדה ומעוניין לשמש עד בפרשה. הלחץ הכבד שיצחק מפעיל על הפרקליטות מונע את טיטוא הפרשה מתחת לשטיח. לא במקרה יואב יצחק כותב, בין השאר, במעריב. העיתונאי ועורך הדין בן-דרור ימיני הוא מבקר חריף של רשויות המשפט בישראל וגם של הכוחות המונופוליסטים בתקשורת. גם הוא כותב במעריב.
גם רכישתו של קלמן ליבסקינד ממקור ראשון קשורה לאותה מגמה. לאחרונה פרסם ליבסקינד תחקירי-נגד להפרכת תחקיריו של איש 'ידיעות אחרונות' מרדכי גילת נגד נציב שירות המדינה ונגד שורה של עובדי מדינה. עצם עריכת תחקיר שנועד להפריך תחקיר אחר היא אירוע נדיר בתולדות העיתונות בישראל, ושבירה של הקודים הפנימיים המקובלים בקרב האליטה התקשורתית. קל וחומר כשמדובר במרדכי גילת הגדול - תחקירן ידיעות אחרונות שנותני הטון באליטה התקשורתית סוגדים לו, האיש ששלח את אריה דרעי לכלא, האיש שתחקיר שפרסם על אברום בורג העניק לפואד את ראשות מפלגת העבודה, האיש שקרקפותיהם של בכירים רבים תלויים בחגורתו.
שחרור עמדת הפרשן המשפטי של מעריב מידי האולטרא-שמאלן משה נגבי הוא תוצאה חיובית נוספת של משפט נמרודי. נגבי פוטר לאחר שסירב לכתוב פרשנות משפטית על זיכויו של אביגדור קהלני. כמו נמרודי האב הואשם גם קהלני בניסיונות בלתי חוקיים לסייע לעופר נמרודי במשפטו. במעריב חגגו את הזיכוי, וראו בו הוכחה לרדיפה שהפרקליטות מפעילה לטענתם כלפי נמרודי ומקורביו. נגבי סרב להשתתף בחגיגה, פוטר, ונחת בשלום בנחלתו הישנה כפרשן משפטי של רשות השידור.
משפט נמרודי הביא גם למינויו של אמנון דנקנר לעורך מעריב. דנקנר, שנקט עמדה אמיצה בפרשת אריה דרעי, יצא גם בפרשת נמרודי נגד התביעה, ומניותיו אצל המו"ל עלו פלאים, עד שלבסוף נתמנה לעורך.
יש הטועים לחשוב כי 'מעריב' של דנקנר עובר מהפכה ימנית. קל להוכיח שזו טעות. דנקנר עצמו הוא איש שמאל ותיק שליווה את תהליך אוסלו בתמיכה נלהבת, עד שנאלץ להיכנע לעובדות המתפוצצות והמדממות. גם היום דנקנר ומקורבו דן מרגלית הם תומכים נלהבים בתוכנית ההפרדה של השמאל, ורעיונות כמו ארץ ישראל השלמה רחוקים מליבם. במוסף השבת הפוליטי של מעריב ממשיכים לככב עיתונאים המזוהים כשמאלנים: חמי שלו, שלום ירושלמי, דן שילון, בן כספית, דן מרגלית. אגב, כמו שני העיתונים הגדולים האחרים (כן, גם הארץ) ממשיך מעריב גם היום להיות עיתון צהוב שאנשים דתיים רבים מתקשים להעבירו על סף ביתם. בולטת בו לרעה קבוצת כותבים הומוסקסואלים גאים המתעקשים לשתף את הקוראים בנטיותיהם הסוטות.
ההגדרה הנכונה אם כן למהפכה שעובר 'מעריב' היא לא ימנית אלא אנטי-ממסדית. אנטי ממסדיות מוחלפת לפעמים עם ימניות רק משום שרוב הממסדים בישראל, ובמיוחד המשפטי והתקשורתי, הם בעלי נטייה שמאלנית ברורה.
שלב הסיכומים: הרשעת נמרודי פעלה כבומרנג על מאשימיו, הביאה נזק גדול ליוקרתן של רשויות אכיפת החוק וליוקרתם האישית של כמה בכירים בהן, ופגעה גם באחדות השורות בקרב האליטה התקשורתית. וגם זה אחד הדברים הטובים שקרו השנה.
ולסיום, עצה חינם ליעקב ועופר נמרודי ולאמנון דנקנר: רוצים להכות את ידיעות? הפסיקו להיות ידיעות ב', כי הציבור תמיד יעדיף את המקור. העמידו מול ידיעות השמאלני והצהוב אלטרנטיבה ימנית ושמרנית. הקואליציה ימין-דתיים זוכה לרוב ברור בציבור היהודי בעשרים השנים האחרונות. תנו להם עיתון לרוחם ותחזרו להיות העיתון הנפוץ במדינה.
מי ייצר לנו פזמונים מקוריים, שיבטאו את מה שעובר עלינו כאן ועכשיו? * איך יחזור מעריב להיות העיתון הנפוץ במדינה? * שתי זוויות לא שגרתיות לסיכום שנה אופטימי
למרות האימרה "תכלה שנה וקללותיה" אני רוצה למצוא גם ברכות בשנה החולפת. לכן לא אסכם בטור זה את אירועי השנה בתחום הביטחוני, הכלכלי, המדיני והפוליטי. במקום זה אתמקד בשני נושאים חיוביים: האחד קטן, נחמד ומתאים במיוחד לראש השנה, והשני עקרוני וחשוב (כן, אני יודע שהיו עוד הרבה דברים טובים, אבל יש לי רק עמוד אחד)
הברסלבים
ממחלקת ההפצה של 'בשבע' נמסר לי שהעיתון כבר מופץ בדרום הארץ. לאוקראינה לעומת זאת הוא עדיין לא מגיע, ולכן גיבורי הקטע הבא לא יוכלו כנראה לקרוא אותו בימים הקרובים. כמנהג חסידי ברסלב, רובם או כולם נמצאים עכשיו שם. באומן.
בימי הקומוניזם, עלייה לקבר רבי נחמן באומן הייתה עבור חסידי ברסלב משהו כמו, להבדיל, הליכה לסלע האדום בחוגי הסיירות של פעם. חוויה מרטיטה של הסתכנות למען מטרה קוסמת, ובמקרה של החסידים גם קדושה. מאושר היה מי שזכה אז להגיע ל'ציון הקדוש' בתאריך כלשהו. לשהות שם בראש השנה זכו רק בודדים.
כשהברסלבים של היום מחפשים מקומות מסוכנים כדי לבטא ביטחון בה' ומסירות נפש, הם מנווטים בסימטאות שכם ומסתננים לקבר יוסף. לסלע האדום מגיעים היום ברכב, ולאומן בטיסות מסודרות.
ולא רק ברסלבים. וגם לא רק אריה דרעי ויצפאן ודודו טופז. אלפי יהודים מכל החוגים. חלקם סקרנים, חלקם מחפשים אווירת ראש השנה שונה ומיוחדת. רבים מעוניינים בפוליסת ההגנה מפני הגיהינום, אשר לפי המסורת הברסלבית הובטחה על ידי רבי נחמן לכל מי שיבוא לעשות את החג בקברו. גם לדור הכיפות הסרוגות יש שם נציגות, ומי שמכיר את תופעת התפשטות אורחות ברסלב בישיבות המגזר בשנים האחרונות לא יתפלא על כך.
התגברות התופעה הביאה רבנים חשובים לצאת נגדה, בטענה שקדושת ארץ ישראל עדיפה על קדושת קבר הצדיק שבחו"ל. היה גם מי שביקר את המנהג המקובל לנטוש את האישה והילדים לבדם בחג (דורשי רשומות אמרו, 'אלול' ראשי תבות א'ני ל'אומן ו'אשתי ל'הוריה). לא באתי כאן להעריך את החיוב והשלילה שבהשפעה הברסלבית המתפשטת בארצנו, אלא להצטמצם בתחום שבו השפעה זו היא, בעיני לפחות, רובה-ככולה חיובית: המוזיקה.
בשנים האחרונות מתפתח כאן, לצד הזרם המרכזי במוזיקה החסידית, גל חדש ומבורך של מוזיקה חסידית אחרת. מורכבת יותר, מקורית יותר, ישראלית יותר, והייתי מעז לומר גם יהודית יותר, למרות שאין כאן משהו שאפשר למדוד ולהוכיח. אצל הזמרים השייכים לקבוצה הזאת, המוזיקה היא פחות עניין של הופעות ופרנסה, ויותר עניין של עבודת ה' וביטוי האישיות. מוזיקה שנובעת מבפנים יותר משהיא פונה אל החוץ. אצל מרביתם, המבטא הישראלי הרגיל מחליף את ההברה האשכנזית המקובלת בז'אנר. לא במקרה, המוזיקה שלהם היא כמעט כולה מתוצרת עצמית. לא במקרה, רבים מהם שרים לא רק פסוקים מולחנים אלא גם מילים משלהם. לא במקרה, רבים מהם הם בעלי תשובה. לא במקרה, רבים מהם הם חסידי ברסלב, או כאלה שטבוע בהם חותמה של השפעה ברסלבית מובהקת.
דוד-רפאל (דדי) בן-עמי היה הראשון להפיץ את המסר המוזיקלי הברסלבי. בעלי תשובה ברסלבים כמו ישראל דגן, עדי רן, יוסף קרדונר, גד ליאור ואחרים מייצרים היום מוזיקה שמתחברת גם אל עומק הנפש היהודית וגם אל המוזיקה הישראלית העכשווית. יצירתם של הברסלבים מתחברת בטבעיות עם זו של יוצרים כמו יצחק פוקס, יהושע אנגלמן, אהרון רזאל, צבי זלבסקי, סיני תור, גבריאל חסון, הם ודומיהם, וכמובן – ר' שלמה קרליבך.
הייתי רוצה לראות כאן אי פעם פזמונים מולחנים היטב שמלותיהם מבטאות את מה שעובר בנפשנו כאן ועכשיו, לפחות כמו שהמוזיקה הישראלית יודעת לבטא את נבכי הנפש של ישראל החילונית. נדמה לי שהסיכוי להתפתחות כזאת טמון דווקא בקרב קבוצת היוצרים הזאת. ניצני התחלה כבר יש.
אז שתהיה לכם שנה טובה שם באומן, יוצרים ברסלבים יקרים, ותמשיכו להעשיר אותנו במוזיקה היפה שלכם בשנה החדשה.
השנה בתקשורת: המהפכה במעריב
ביום שני השבוע הורשע מו"ל מעריב, יעקב נמרודי, בעבירות הקשורות לניסיון להשפיע בדרך בלתי חוקית על עדי תביעה במשפטו של בנו, עופר נמרודי. האיש יעקב נמרודי עשה כמה דברים בשירות מדינת ישראל, ומצער לראותו מסתבך בעצמו בפלילים תוך ניסיון נואש להציל את בנו ממאסר. אבל מול המקהלה הצבועה, המלווה את משפטי משפחת נמרודי בצקצוקי התחסדות אודות השפל המוסרי העמוק ביותר בתולדות העיתונות בישראל, אני מבקש לטעון כי משפט נמרודי הביא לשינוי מרענן ולמפנה חיובי ביותר במפת התקשורת הישראלית. במשפט אחד, משפט נמרודי שחרר את 'מעריב' מחיבורו הטבעי אל קשר האליטות בישראל. והקשר הזה, לטעמי לפחות, הוא חמור ומושחת ומזיק כל כך, שהשתחררות עיתון מרכזי כמו 'מעריב' ממנו מאפילה על כל משמעות אחרת של הפרשה.
עופר נמרודי, שלא אטען שהוא צדיק הדור, טוען שהופלה לרעה בפרשת האזנות הסתר. לדברי נמרודי ומקורביו, מתחריו חלו במחלות דומות לשלו, אך רק הוא נאלץ לבלוע את הגלולה המרה. תחושות הקיפוח של נמרודי התגברו בעקבות משפטו השני, לאחר שהוחזק במעצר חודשים ארוכים, כשבמקביל הוא מוצג בהדלפות לתקשורת כמי שזמם לרצוח את מתחריו וכראש מאפיה של פשע מאורגן. בין השאר טוענים נמרודי ותומכיו כי ניצב משה מזרחי, אז ראש יאחב"ל במשטרה והיום ראש אגף החקירות, העלים ראיות והעיד דברי שקר לרעת נמרודי מבלי שייתן על כך את הדין.
תחושות הקיפוח חלחלו עמוק אל תוך דפי מעריב, והביאו למתן ביטוי נרחב לעיתונאים המבטאים גישה ביקורתית חריפה כלפי רשויות אכיפת החוק בישראל. העיתונאי יואב יצחק הגיש לאחרונה תביעת דיבה נגד פרקליטת המדינה עדנה ארבל, לאחר שזו תקפה אותו בראיון טלוויזיוני בגלל טענתו שהיא קיבלה, "במרמה ובתחבולה", פיצויי פרישה מופרזים מתפקידה כשופטת. יואב יצחק אינו מרפה מהמשטרה ומהפרקליטות גם בפרשת האזנות הסתר לאישי ציבור, שנעשתה על פי החשד על ידי ניצב מזרחי הנ"ל. יצחק מלווה את מאבקו של השוטר לשעבר סטניסלב יאז'מסקי, שברח לקנדה ומעוניין לשמש עד בפרשה. הלחץ הכבד שיצחק מפעיל על הפרקליטות מונע את טיטוא הפרשה מתחת לשטיח. לא במקרה יואב יצחק כותב, בין השאר, במעריב. העיתונאי ועורך הדין בן-דרור ימיני הוא מבקר חריף של רשויות המשפט בישראל וגם של הכוחות המונופוליסטים בתקשורת. גם הוא כותב במעריב.
גם רכישתו של קלמן ליבסקינד ממקור ראשון קשורה לאותה מגמה. לאחרונה פרסם ליבסקינד תחקירי-נגד להפרכת תחקיריו של איש 'ידיעות אחרונות' מרדכי גילת נגד נציב שירות המדינה ונגד שורה של עובדי מדינה. עצם עריכת תחקיר שנועד להפריך תחקיר אחר היא אירוע נדיר בתולדות העיתונות בישראל, ושבירה של הקודים הפנימיים המקובלים בקרב האליטה התקשורתית. קל וחומר כשמדובר במרדכי גילת הגדול - תחקירן ידיעות אחרונות שנותני הטון באליטה התקשורתית סוגדים לו, האיש ששלח את אריה דרעי לכלא, האיש שתחקיר שפרסם על אברום בורג העניק לפואד את ראשות מפלגת העבודה, האיש שקרקפותיהם של בכירים רבים תלויים בחגורתו.
שחרור עמדת הפרשן המשפטי של מעריב מידי האולטרא-שמאלן משה נגבי הוא תוצאה חיובית נוספת של משפט נמרודי. נגבי פוטר לאחר שסירב לכתוב פרשנות משפטית על זיכויו של אביגדור קהלני. כמו נמרודי האב הואשם גם קהלני בניסיונות בלתי חוקיים לסייע לעופר נמרודי במשפטו. במעריב חגגו את הזיכוי, וראו בו הוכחה לרדיפה שהפרקליטות מפעילה לטענתם כלפי נמרודי ומקורביו. נגבי סרב להשתתף בחגיגה, פוטר, ונחת בשלום בנחלתו הישנה כפרשן משפטי של רשות השידור.
משפט נמרודי הביא גם למינויו של אמנון דנקנר לעורך מעריב. דנקנר, שנקט עמדה אמיצה בפרשת אריה דרעי, יצא גם בפרשת נמרודי נגד התביעה, ומניותיו אצל המו"ל עלו פלאים, עד שלבסוף נתמנה לעורך.
יש הטועים לחשוב כי 'מעריב' של דנקנר עובר מהפכה ימנית. קל להוכיח שזו טעות. דנקנר עצמו הוא איש שמאל ותיק שליווה את תהליך אוסלו בתמיכה נלהבת, עד שנאלץ להיכנע לעובדות המתפוצצות והמדממות. גם היום דנקנר ומקורבו דן מרגלית הם תומכים נלהבים בתוכנית ההפרדה של השמאל, ורעיונות כמו ארץ ישראל השלמה רחוקים מליבם. במוסף השבת הפוליטי של מעריב ממשיכים לככב עיתונאים המזוהים כשמאלנים: חמי שלו, שלום ירושלמי, דן שילון, בן כספית, דן מרגלית. אגב, כמו שני העיתונים הגדולים האחרים (כן, גם הארץ) ממשיך מעריב גם היום להיות עיתון צהוב שאנשים דתיים רבים מתקשים להעבירו על סף ביתם. בולטת בו לרעה קבוצת כותבים הומוסקסואלים גאים המתעקשים לשתף את הקוראים בנטיותיהם הסוטות.
ההגדרה הנכונה אם כן למהפכה שעובר 'מעריב' היא לא ימנית אלא אנטי-ממסדית. אנטי ממסדיות מוחלפת לפעמים עם ימניות רק משום שרוב הממסדים בישראל, ובמיוחד המשפטי והתקשורתי, הם בעלי נטייה שמאלנית ברורה.
שלב הסיכומים: הרשעת נמרודי פעלה כבומרנג על מאשימיו, הביאה נזק גדול ליוקרתן של רשויות אכיפת החוק וליוקרתם האישית של כמה בכירים בהן, ופגעה גם באחדות השורות בקרב האליטה התקשורתית. וגם זה אחד הדברים הטובים שקרו השנה.
ולסיום, עצה חינם ליעקב ועופר נמרודי ולאמנון דנקנר: רוצים להכות את ידיעות? הפסיקו להיות ידיעות ב', כי הציבור תמיד יעדיף את המקור. העמידו מול ידיעות השמאלני והצהוב אלטרנטיבה ימנית ושמרנית. הקואליציה ימין-דתיים זוכה לרוב ברור בציבור היהודי בעשרים השנים האחרונות. תנו להם עיתון לרוחם ותחזרו להיות העיתון הנפוץ במדינה.