קדושה הן מבקשות

המאמצים הרבים אותם משקיעה מערכת החינוך הדתית בניסיונות לחבר קודש עם חול ולימודי ליבה עם לימודי הלב, אינם חדשים. אולם בכל שנה מצטרפים אתגרים נוספים.

אם נתמקד בחינוך הבנות, נגלה מתחים רבים בין החינוך השמרני, המבקש ללמדן 'להיות יהודיות טובות', כזה המגובה בסמינריונים רבים בנושאי אמונה, תפילה, צניעות, הכנה לזוגיות והאני העצמי, ובין החינוך המודרני המכיל תביעות גדולות בצד הלימודי. להצליח, להתקדם, ללמוד מקצועות ריאליים, לפתח קריירה ולהגשים את עצמן בכל התחומים.

ארבע נשות חינוך פתחו לנו צוהר לעולמה של מחנכת באולפנה, וערכו לנו היכרות מעמיקה עם נשמות גדולות של אלפי תלמידות אולפנות שרוצות ומבקשות קדושה, גם כשממש קשה להאמין.

רק פנימיות מחנכת לפנימיות

אסתר דיין, מחנכת כיתה י"ב באולפנת צביה בני ברק ובעלת וותק של שלוש עשרה שנה בתחום החינוך, מבקשת לעמוד על מהותו של האתגר החינוכי:

"האתגר הגדול היום הוא חינוך לשאיפות רוחניות ואהבת ה', לצד מחויבות להלכה, בתוך עולם שהוא מאוד פלורליסטי ואין בו אמת אחת. 'הכל מותר, הכל בסדר'. קווים אדומים שהיו בעבר, היום כבר בכלל לא טאבו. זהו עולם המשדר: 'החולשות שלי הן לגיטימיות ואף לכתחילה'. המסר הזה גורם לאותם 'ילדי דור ה-Y' לוותר לעצמם על ההתמודדות, על היכולת להתגבר ולדחות סיפוקים, ומאפשר להיכנע לקושי. המחשבה היומיומית שלי כמחנכת היא איך אני מגייסת את תלמידותיי לעשות עבודה עצמית, להתקדם ולהפוך למשמעותיות בעולם. איך לצאת מהראש של 'לעשות מה שטוב לי ומה שנוח לי'.

"אני מאמינה שחינוך הוא דבר תהליכי ומדורג ונבנה בשלבים וברור לי שההשקעה הגדולה לא מניבה פירות מידיים ברוב המקרים. ובכל זאת, האמירה שלי לעצמי היא שאני צריכה לתת אמון בכוחותיי ואמון בתורה, שהיא הנותנת לנו כוח לבחור בחיים. מתוך האמון שלי בעצמי והעבודה העצמית שאני כמחנכת עושה, אני הופכת למאמינה בתלמידותיי, וגם בילדיי אגב. אני מפתחת בעצמי סבלנות גדולה, מבט פנימי על התלמידה והרבה אהבה והכלה”.

זה טוב ויפה אבל בית ספר הוא מוסד עם כללים. מה את עושה כשהתלמידה עוברת על כללי הצניעות, או עושה מעשה לא ראוי?

"אני חושבת שכללי בית הספר צריכים להיאכף ללא שיוך הלכתי. גם בבתי ספר חילוניים יש קוד לבוש או מדים והמערכת צריכה להתנהל. כשאני צריכה לטפל בבעיות של חריגה מהכללים, אני מתייחסת לזה בתור חינוך לכבוד. 'איך אני מכבדת את המקום בו אני נמצאת'. או - 'איך אני משתתפת במסגרת שאני בחרתי באופן אישי'. יחד עם זאת, אני משתדלת להפריד לחלוטין בין העניין הזה לבין עבודת ה'. המקום לברר את יחסי לעבודת ה' שבי, הוא בשיחות אישיות, בסמינריונים, בקשר מתמשך. הרי גם אם אני אעיר לתלמידה שלי אלף פעמים על צניעות, זה וודאי לא יבנה אצלה בנפש קומה 'צנועה' או אהבה להלכות צניעות. אני מסבירה בעניין הטכני הזה שכפי שיש מחויבות לחוקי המדינה, לחוקי התנועה, לכללים שיש אצל הוריי בבית, כך עליי לכבד את כללי המקום. אך וודאי שהבנייה הרוחנית היא לא במובן המשמעתי”.

אז איך בכל זאת מחנכים למחויבות הלכתית?

"אין נוסחת קסם. יכולות להגיע לאולפנה בנות שלא לבושות כמו שצריך אבל אם תשאלי את החברות שלהן, הן מהדוסיות הגדולות של השכבה. זה אתגר שכל הדור הזה מתמודד אתו. יש התעסקות שלמה בחיינו עם השפעת העולם המערבי עלינו.

"זה כולל את השימוש בסמארטפונים, את החיים בתוך הרשתות החברתיות, הטלוויזיה, הצפייה הישירה שזמינה בנייד בכל שעות היום, וזה בא לידי ביטוי בצורה חזקה ומקבל את ההדים הרבים ביותר, בכל הקשור לנראות: איזו תמונה יצאה לי באינסטגרם, מה אני שמה בפרופיל, דימוי גוף, מה אני לובשת, מה חושבים עליי, ועוד שאלות רבות מסוג זה המעסיקות בנות בגילאים האלו. אני באתגר גדול ומתמיד, איך אתן לבנותיי – תלמידותיי - כוח לעמוד בלחץ האדיר שהן מצויות בו מבחוץ. אם תלמידה שלי תחליט להתקין תוכנת סינון בטלפון שלה, היא תימצא במאבק אמיתי על מיקומה החברתי. היא לא תהיה חלק מהשיח של כולן, היא לא תדע מה קורה. המחיר יהיה כבד.

"נקודת המוצא שלי כמחנכת, היא אמון ושיח. אני רוצה לכוון אותן למקום בו הן יבינו שהן יכולות לבחור בחירות אמיצות גם אם המחיר יהיה כבד. אם אני מגיעה עם תלמידה להבנה שהמוחצנות הזו, ובכלל זה הלבוש שלה, פוגעת בה וגורמת לה לעשות דברים שלא מתאימים לה, משם הדרך סלולה לבחור את המקום האמיתי שלה בעבודת ה'. השאיפה שלי היא שהיא תבין 'אני הולכת לאיבוד בתוך כל כך הרבה קליפות, ולכן אני רוצה להגיע למקום אמיתי וכנה'. מתוך ההבנה הזו, היא תתקדם להבנה שהקדוש ברוך הוא מכיר את החולשות שלנו, ובשל כך נתן לנו הנחיות מדויקות של איך להתנהל בחברה, וההלכה היא ודאי מדויקת לנפש שלי. כל תלמידה תיקח את ההבנה הזו לחייה ולשאיפות הרוחניות שלה. אחת תצטרך ממני ליווי צמוד והרבה שיחות חיזוק, אחת תצטרך הכוונה - לאילו שיעורים ללכת או איך להתחזק, ואחת תבקש שפשוט ארפה ממנה”.

איך מחנכים לא רק לאידיאלים גדולים, אלא לעבודה פנימית, להתבוננות?

"אני חושבת שאלמלא איש החינוך חי את העולם הפנימי שלו, אין סיכוי לחנך להתבוננות פנימית. אך אם אתה שם וזה הלב שלך, זה חודר לתלמידים. יחד עם זאת צריך לדעתי לשדר בשני קווים במקביל - גם לדבר גודל ומשמעות, אידיאלים גדולים, מסירות נפש ועשייה למען הכלל, וגם לכוון לעבודת הלב האישית. כשאני הייתי שביעיסטית, המשימה הלאומית הייתה להקים יישובים בשומרון.

''זו הייתה המגמה ואנחנו התאבדנו על המשימה. הלימודים היו משניים. ואילו היום, אני חושבת שהנוער בכלל לא נמצא במשימות לאומיות כאלו. וזה לא רק כי התלמידות שלי גרות בגוש דן. זו מגמה כללית שעוברת על העולם. אבל באותה עוצמה אנחנו צריכים לדבר מאוד על איפה אני בתוך האידיאלים. מה הם הכוחות האישיים שלי, עבודת ה' הפרטית שלי והכרה בכך שהקדוש ברוך הוא רוצה בטובתי ושאני אהיה שמחה ואעבוד אותו בשמחה.

"צריך ללמוד ממידותיו של הקדוש ברוך הוא. לאהוב ולהכיל, ובד בבד להציב תמרורים של חוקים וכללים”.

אין פה אחת שאין לה נשמה!

כשאני שואלת את תהילה טאוב, המשמשת כיום כ"מלווה רוחנית" באולפנת אמי"ת גבעת שמואל ואשת חינוך מזה חמש עשרה שנה, איך היא מאפיינת את אתגרי חינוך הבנות בדורנו, היא מבקשת לשים את האצבע דווקא על נקודת האמון ברבנים.

"הסוגיה הנפיצה ביותר בעיניי, היא האמון בממסד הרבני. רבים איבדו את האמון ברבנים ובהלכה. וכשאני רוצה לחנך למחויבות הלכתית ולנאמנות לתורה, אני קודם כל מנסה להעביר מסר של ענווה וקבלת עול. מול האינדיבידואליות והעצמיות הגדולה שיש היום, להפגיש את הבנות עם גודל של צדיקים, להבין מי הם גדולי ישראל ומה הם העניקו לנו, האופק שהציבו בפנינו - זו בעיניי המשימה הראשונה במעלה היום. לאור חוסר אמון כה גדול שנוצר, יש נטייה 'לשפוך את האמבטיה עם התינוק' בכל מה שקשור לרבנים ולמחנכים. זה גורם לכך שכל מקומה של התורה שבעל פה מתערער ובכך גם אמות המידה של ההלכה לא לגמרי מחייבות אותי. אני משקיעה אנרגיות רבות בחינוך לכך שההלכה אוהבת אותנו, שהגבולות הם לטובתנו, זהו דיבור שחסר.

"ואם אנחנו נדרשים לחנך לאמון אז אנחנו גם צריכים להאמין בעצמנו! צריך להתחזק בכך שאסור להתייאש אף פעם מהתלמידות שלנו, מהילדים שלנו. להתחזק בעצמנו כדי להגביר אמון שאנחנו בדרך למעלה. השאלות האלו הן צירי לידה שיולידו גאולה”.

בתפקידך כ'מלווה רוחנית', מה הם הכלים שאת נותנת לבנות?

"התפקיד הזה הוא תפקיד חדש שנוצר מצורך של הבנות התורניות בשכבה שממש ביקשו מענה לצימאון גדול שהן חיפשו בחייהן. זו בשורה מדהימה שקיימת במוסדות חינוך נוספים, שנפתחים בשביל לתת יותר מענה רוחני 'לא פורמלי' לצימאונו של הדור. יש מתח רב בין הרצון לחיות חיי עומק ומשמעות לבין הלחצים והתביעה הגדולה של המערכת מהבנות - בגרויות, ציונים, מצוינות ומצליחנות. במקום בו אני מלמדת הקצוות גדולים. בקצה אחד יש בנות שהלימודים חונקים אותן והן רוצות הרבה מעבר, נשמתן זועקת 'קדושה אני מבקש', ומהצד השני יש מגמה חזקה מאוד של ניצחון החומר, של תלמידות שהן 'לכאורה' כבויות לחלוטין בהיבטים רוחניים והמסגרת החינוכית רק מעיקה עליהן בדרישותיה ההלכתיות הקפדניות. אלו בנות שחיות בעולם של חוויות וריגושים. סמארטפונים, צרכנות ושופינג כדרך חיים, אלו דברים שמובילים להרבה מסכים ולשיממון. בשביל לפרוץ את חומת הציניות המקיפה אותן, צריך לשבת ב'אחת על אחת'. נאומים לאומה לא יפתרו את הבעיות האלו. רק מענה אישי ודיונים בקבוצות קטנות הן שמאפשרות פתיחות וחשיפה אמיתית של הנשמה. ואין פה אחת שאין לה נשמה!”.

איך מחנכים לתפילה?

"כשישנה עייפות וכשמקיימים דברים מתוך 'מצוות אנשים מלומדה', ודאי שקשה מאוד לעורר את הלב ולהתחבר. לכן בעיניי יש להתכונן לתפילה. במהלך חודש אלול ניסיתי לפתוח לבנות את הלב לפני התפילה עם ניגון שהיינו שרות בכל בוקר, זה אוסף את הבנות להיכנס לתוך עולם של תפילה והתבוננות. בחודשים האחרונים אני פותחת אתן את הבוקר עם סיפור חסידי נוגע, משהו מר' שלמה קרליבך או מהרב אליהו זצ"ל, ומבחינתי השלב הבא יהיה עיון תפילה. ללמד קטע מתוך התפילה שמקנה נקודת מבט חדשה ורעננה על המעשה הכביכול שגרתי הזה.

מי הן הדמויות לחיקוי שאת מחנכת אליהן?

"התורה עברה מדור לדור דרך רבנים ויש לכך מקום גם היום. דמות הרב צריכה להיות מענה הלכתי וסמכותי חשוב. אבל להשקפתי, כשניגשים לחנך נערות מתבגרות, חייבות להיות סביבו גם דמויות נשיות משמעותיות. הדמויות האלו אמורות לעורר רצון לחקות אותן ולהידמות להן. נשים שעושות עבודה עם עצמן, נשים שמכוונות את הכוחות שה' נתן להן למקומות הנכונים, אלו דמויות שהייתי רוצה שהתלמידות שלי יִיפגשו אתן.

"מאותה הסיבה אני חושבת שזו טעות גדולה להביא מדריכים גברים לסמינריונים. זה גיל כל כך עדין. הלב חשוף, אין יכולת להפריד בין שיחות עומק שהן רלוונטיות לשעתו של הסמינריון לבין הרושם האדיר שהמדריך השאיר על הבחורה. זה פשוט לא שייך. יתרה מכך, מדריכה שעשתה כברת דרך בתחומים של עבודה אישית, תשובה, עבודת מידות וצניעות, היא דמות הרבה יותר אותנטית לעולמן של הבנות מאשר מדריך כריזמטי סוחף”.

שימו לב אל הנשמה

שרהל'ה מסינג חתומה על שני עשורים בתחום החינוך ומזה שש עשרה שנה שהיא אשת חינוך באולפנית בטבריה, השנה כרכזת שכבת י"א המלווה את אותה שכבה זו השנה השלישית.

"ההטרוגניות באולפנית היא חלק מהאידיאל של המקום" מסבירה שרהל'ה. "הבנות נפגשות עם מגוון עולמות, תלמידות הגרות בשישים ושלושה יישובים בצפון, ומגיעות מבתי ספר יסודיים קטנים בדרך כלל, נפגשות עם מכלול תרבויות ובית ספר ענק. החיבור הזה לעם ישראל על כל גווניו, מוליד אהבת ישראל ומעניק יציאה חלקה יותר לחיים”.

איך אתם מחנכים לצניעות?

"לא מזמן קיימנו ערב אמונה כהכנה למסע לפולין. הרב דיבר על אמונה ואמר בפאתוס: 'המקום בו הכי קשה לכן - זה המקום שהכי מגדל אתכן'. אחת הבנות הרימה את היד ואמרה בפשטות, שהדבר שהכי קשה לה זה עניין החצאית. אני, כמי שגדלה בדור שהמרד בהורים היה ללכת דווקא עם חצאית שמטאטאה את הרצפה, לא יכולה בכלל להבין את זה. אין ספק שאתגר הצניעות בדורנו הוא ממשי. אולם ברגע שאני מעמידה כללים ומתעמתת אתם בכל יום, השיח הופך להיות של עימות, ובמקום לגדל נשמות כולנו 'נתקעים' בשלב מאוד מקדים.

"כשהבנות נכנסות לאולפנית בבוקר, אם אני רוצה להעיר להן אני אומרת להן - "תסדרי את עצמך שתהיי יפה מבחוץ, כפי שאת יפה מבפנים". זו האמירה שלי - אני רואה את האני הפנימי שלך, והוא לא מתבטא כעת בלבושך.

"לצניעות צריך לחנך בגדלות. להבין מהי קדושה. שמעתי לא מזמן מהרבנית עידית איצקוביץ' שיעור בעניין. היא אמרה כך: 'ישראל הם קדושים'. אנחנו קדושים בדיוק כמו אבותינו ויש לנו ד.נ.א. קדוש באותה מידה כמו של אברהם, יצחק ויעקב. אולם יש דברים המפריעים לקדושה. והדבר העיקרי שמפריע לקדושה הוא חוסר צניעות. ככל שמסלקים את הצניעות, קשה לקדושה להתגלות. צריך לחנך למטרה הגדולה, ולתת לבת הבנה שאם את רוצה להיות קדושה - ואני ראיתי שאת רוצה כי התפילה שלך היא משהו לא רגיל - אז עלייך להבין מה מונע מהקדושה להתגלות בך.

"זה נמדד לא רק בלבוש, אלא באיך הודעת וואטסאפ מסיחה את הדעת שלך מהחיים עצמם. איך האזניות שיש לך באוזניים ברגע זה, מפרידות אותך מההווה. הסחות הדעת האלו פשוט לא מאפשרות לנו לחיות את ה'עכשיו' במאה אחוז. וכשאתה במאה מקומות בו זמנית אז אתה לא בשום מקום. ה"עכשיו" הוא קדוש! ואני מאמינה שכשבת מגיעה להבנה שהיא רוצה להיות במאה אחוז שלה, ולא לחיות 'בערך', אז היא גם תצליח להיות נאמנה להלכה, כי היא תרצה להיות יהודיה במאה אחוז, קדושה במאה אחוז.

"השדר הזה תלוי באמון שלי בהן. אני צריכה להאמין שהיא קדושה, לדעת שהיא ילדה קדושה לגמרי! ואז זה יעבור אליה. היא תרגיש שאני באמת רואה אותה ואת המהות שלה. והתחושות האלו הן החינוך האמיתי. וגם אם זה לא יקרה היום, זה אסימון שייפול להן אחר כך”.

ומתוך הגודל הזה, איך מחנכים לפנימיות?

"אני חושבת שהחינוך היום הוא מאוד מאוד נשמתי. אני מתעסקת הרבה עם דמיון מודרך בשיעורים שלי ועושים עבודה פנימית של הנפש. אני משתדלת להציג לתלמידות המון מקורות מהחסידות ובכלל משלל ההגות היהודית לאורך הדורות ולחשוף אותן לעומק.

"אני נכנסת לכיתה ללמוד יחד עם הבנות ולא 'ללמד'. וכפי שאמר האדמו"ר מפיאסצנא - "כגננים בגן ה'". צריך הרבה ענווה בשביל להכיל ולקבל את הבנות, ולראות את הנקודה הפנימית שלהן. עובדים על הקשבה ומתוכה על ענווה. כשיש קשרים קרובים של פתיחות בין תלמידה למחנכת, יש עם מי לדבר ויש גם אוזן קשבת.

"אני מלמדת צניעות במשך שעתיים שבועיות בכל כיתה. אנחנו מתחילים במחשבת הצניעות - הבנה מה המחשבה שמאחורי הלכות צניעות ורק בסוף לומדים את ההלכות עצמן. כשאני לומדת את מהות העניין לעומק, אז אני קשובה להבין את ההלכה”.

תני לנו טיפים לחינוך לתפילה משמעותית.

"ליקטנו במהלך הזמן מספר עצות להתחדשות בתפילה. במהלך תקופה ארוכה היה לנו תרגיל בו כל בת מביאה אתה ידיעות מהעיתון עליהן היא הייתה רוצה להתפלל. זה נותן פרספקטיבה - יש קושי וצער בעולם, התפילה היא כלי להתמודדות. בתקופה אחרת הייתה אצלנו 'תורנית תפילה', בכל יום בת אחרת הייתה בוחרת מילה או קטע מעניין בתפילה והייתה מעבירה עליו לימוד קצר לשאר הכיתה לפני התפילה. אנחנו מקיימים תפילות חגיגיות בראשי חודשים ולעתים גם בט"ו בחודש. יוצאים מדי פעם לתפילה בטבע, ובעיקר - ההתמדה”.

כמי שכבר עשרים שנה עוסקת בחינוך, את מזהה הבדלים בין אתגרי החינוך לפני עשור ועכשיו?

"בהחלט. בעיקר בתחום הקשב - חוסר יכולת להתרכז בדבר מסוים. יש פחות קריאה ופחות עומק. כמובן שלא אצל כולן, אבל זה שינוי מהותי. דווקא בענייני צניעות אני לא מתרגשת מהתמורות, כיוון שתמיד היו אתגרים.

"גם הצורך באוזן קשבת הוא מאוד בולט. יש הרבה שיתוף וחברוּת עם המורה, דבר שלא זכור לי כלל כתלמידה. הצורך שיקשיבו לי, שיבינו אותי, הוא ממשי ולא היה קיים בעבר. כגודל איבוד הקשב, כך גודל החיפוש אחר קשב אצל אחרים לכאבים שלי”.

עיניים של עומק

התמודדויות שונות במקצת מעסיקות את נורית בן זמרה, המנהלת את אולפנת מעלה לבונה לצד בעלה זה תשע עשרה שנה. האפיון של האולפנה כ'אולפנה חסידית ארצישראלית', מבקש לתת מענה לבנות עם נטייה חסידית.

"אצלנו ההתמודדות היא פחות של 'סור מרע' אלא יותר סביב 'עשה טוב'" מסבירה נורית. "הכנסנו תכנים רבים של חסידות, תכנים המכניסים אור ללב שממילא מגרש את החושך. וכשאת שואלת אותי על סוגיות של צניעות, מבחינתנו הדרך לקדם את ההתמודדות עם צניעות היא לא דרך כללים ומשמעת. ובאין כפייה, הדת לא מצטיירת כמשהו מעיק אלא יותר כעניין נשמתי, קיומי.

''אנחנו מאמינים שהחסידות היא פנימית ומוסיפה קומה של עומק ולב, המאפשרים חיבור לקדוש ברוך הוא, ומתוך כך ממילא רצון לקיים את חוקיו באהבה. חשוב להדגיש שאנחנו לא מוותרים כלל על ההקפדה בהלכה לטובת ה'התחברות' וכדי להגביר ביראת השמיים, אפילו הוספנו שיעור הלכה במערכת על מנת לוודא שלא יהיו פה רק אורות ללא כלים. לתפיסתנו, החסידות מעניקה תכנים פנימיים, עמוקים, הגעה למקום בו הבת שלמה עם עצמה – הרבה מהפסיכולוגיה היהודית. אלו כלים שמסייעים להתמודדות עם החיים שאחר כך, כי למדתי עד כמה הקדוש ברוך הוא נוכח בחיי תמיד.

"אין כאן אווירה של לחץ שמאפיינת את העולם המערבי. יש הרבה נחת. החידוש בשנים האחרונות הוא שיש בנות שמגיעות מבתים בעלי נטייה חסידית, וזה מהפכני מבחינתנו, כי כשהקמנו את האולפנה בנות רבות בכלל לא ידעו מה אנחנו רוצים מהן, ואילו היום יש חינוך לחסידות במשפחות רבות”.

איך בפועל אתם מחנכים לחסידות?

"הלימוד הסדיר באולפנה כולל שיעורי חסידות מובנים במערכת שמשתנים בהתאם לגיל ולרמה, אבל מהווים את אבני היסוד של המקום. נושאים המודגשים באולפנה הם עבודת הלב, פנימיות, ניגון, התוועדויות וגם חבורות של בנות שהשיח ביניהן הוא סביב עבודת ה'. בנוסף, האולפנה מעסיקה 'משפיעה רוחנית' לכל שכבה שהיא בדרך כלל אברכית צעירה, בוגרת האולפנה בעצמה, שמעבירה לבנות פעילות 'נשמתית'”.

החינוך לחסידות הוא שונה בין בנים לבנות?

"אני חושבת שהצלחנו לייצר לבד זרם של 'חסידות נשית'. התוועדויות נשיות, טישים נשיים, זה אותו דבר כמו אצל בנים רק בשפה טיפה שונה. גם העיבוד אצל הבנים והבנות הוא שונה. החסידות נכנסת לבנות ישר לבינת הלב ואחר כך באה לידי ביטוי בתוצרים של התלמידות עצמן. התכנים שהן עסוקות בהם, ההצגה של פורים שהן מעלות, היא ברובד אחר, פנימי יותר. ובעיקר - ביטוי בנראות שלהן. שמנו לב שככל שהבנות יותר חסידיות, כך הן יותר צנועות. זה פשוט קורה גם בלי שאנחנו מכוונים לכך, כיוון שככל שבת מצניעה את גופה יותר, כך מופיעה הפנימיות שלה יותר.

"בסופו של דבר, עבודת הלב שהבנות עושות כאן הופכת אותן לבעלות אמונה גדולה במציאות של משיח. הן חולמות על מציאות של בית מקדש, על גאולה, הן מרוויחות עיניים של עומק”.

עדיין לא נולד הדור שלא הפתיע, אכזב ואתגר את מחנכיו. האתגרים הישנים והבעיות החדשות היו ויהיו, ובסיומו של סבב השיחות שערכתי עם המחנכות, אני מוצאת את עצמי אופטימית יותר מבתחילתו. כיף לראות נשים כישרוניות, בכל קצות הארץ, שלוקחות את הסיפור הזה ברצינות, ומצליחות שוב ושוב לצאת מכל קופסה. אתגר החינוך הוא משימת חייהן והן נוטלות אותו על שכמן בעומק ובשמחה, ומייצרות עוד ועוד שבילים בדרך אל הלב.

הכתבה תפורסם השבת בעלון "קרוב אליך''