שבתי בנדט, כתב וואלה, עלה להר לסקר את פינוי הישוב עמונה - שם הופתע לגלות את שני ילדיו רחל ויהודה הנאבקים נגד הרס המקום.
בטור אישי משתף בנדט את הגולשים בתחושות הקשות בין העבודה העיתונאית על ההר לבין הדאגה לשלום ילדיו, "עטיתי על עצמי את ארשת העיתונאי, יחד עם אוזניה ומיקרופון, והתחלתי לעבוד, כשכל העת מאחור, מחשבותיי לא מפסיקות לקדוח: מה קורה עם הילדים. לשמחתי, ראיתי לא מעט מזווית העין את רחל מסתובבת ברחבי המאחז, כך שהרגשתי קצת שליטה, אך לגבי יהודה - לא היה לי וגם לה ממש מושג מה קורה איתו. לאחר שהכוחות עלו ונכנסו למאחז, הודיע הכרוז לכולם לחזור לבתים ולהתבצר, ואני חיפשתי בית שאפשר יהיה להיכנס ולסקר מבפנים.
אלא שאז, במפתיע מצאתי בבית את יהודה בין עשרות המוחים. החלפנו מבטים, אך היה חשוב לי לתת לו מרחב ולא הצקתי בשאלות או ניסיונות שכנוע כאלו ואחרים. בתחילה הם רק ישבו ושרו, אבל כשהכוחות התקרבו, הבחנתי שהוא והצעיר שלצדו אוזקים את עצמם באזיקון. נלחצתי, אך ייתכן שבזכות העובדה שהייתי עסוק בסיקור כל העת - הצלחתי לא להילחץ יתר על המידה".
"אחרי כחצי שעה הכוחות כבר הידפקו על הדלת ותוך דקות ספורות הם פרצו לתוך המבנה. בתוך כל הבלגן שהתחולל בפנים, ובגלל הלחץ שהייתי שרוי בו, המשכתי לתאר את הנעשה כשהצלם מתמקד בפינוי ולא מפנה אליי את המצלמה. דבר זה סייע לי להמשיך לסקר את האירוע, אך גם להגניב אל בני מבטים כל כמה שניות, כשזה התאפשר, כדי לעקוב אחריו מקרוב.
בתוך זמן קצר החלו השוטרים לשלוף אחד אחד את המוחים ולהוציאם מהאזור. יהודה היה עמוק בתוך הבית, ואני הבנתי שזה לא ייגמר בקרוב. למרות רצוני להישאר בפנים עד הסוף, זה לא התאפשר ובאמצע הפינוי מהבית הוציאו את אנשי התקשורת החוצה. מדי פעם השקפתי מהחלון גם כדי לתאר בשידור את הנעשה בפנים וגם כדי לבדוק מה מצבו".
"לאחר מכן נדרשתי לעבור לבית אחר ולמזלי, הוא היה קרוב אליו. מצאתי את עצמי משדר בקצרה על האירועים בבית הסמוך וקופץ כל כמה דקות לבדוק את מצבו. ברוב הפעמים השוטרים לא אפשרו לי להתקרב לחלון, אך כשזה כן התאפשר, בקושי הצלחתי לעצור את הדמעות. יהודה שרוע על הרצפה, כשבידו האחת, הוא קשור לבן זוגו למחאה ובידו השנייה הוא מחזיק ספר תהילים, צועק פסוקים ובוכה בכי מר. ניסיתי לקרוא לו, לומר שאני לצדו, אבל זה לא הצליח כי השוטרים מנעו ממני להתקרב".
"המשכתי לדלג בין עמדת השידור לבין חלון הבית שבו הוא התבצר וכשבכיו גבר, והרגשתי שהוא מפורק, הצלחתי להשתחל לחלון שהיה קרוב אליו, קראתי לו ונתתי לו יד בתקווה שיתחזק לפחות במעט מזה. עד ששוב הורחקתי מהחלון.
בינתיים, המשיך צוות הקונטרול לקרוא לי באוזנייה, הם רצו לחזור אליי לשידור ואני המשכתי בעבודה. בפעם הבאה שחמקתי לכיוון הבית, יהודה כבר היה שרוע על הרצפה מחוץ לבית, כשחמישה או שישה שוטרים עומדים מעליו ומנסים לגרום לו לקום. משהו בתוכי אמר לי שאם אני לא מתערב הוא עוד ייעצר. הסברתי לקונטרול שאני צריך שתי דקות מנוחה, התנתקתי ורצתי לעברו. פניתי לקצינה שהייתה לידו, הצגתי את עצמי וביקשתי: 'תני לי בבקשה שתי דקות, אני אנסה לשכנע אותו לקום ולעזוב'. תוך כדי מבטה הלא מבין, הוספתי: 'זה הבן שלי'.
ארשת פניה לא השתנו לטובה לאור האינפורמציה המוזרה שפרסתי בפניה, אבל אחרי כמה שניות היא ביקשה מפקודיה לזוז מעט לאחור. חיבקתי אותו, ניסיתי לעטוף אותו, ולשכנע אותו לקום ולעזוב.
"נלחמת על פי אמונתך, עשית את מה שאתה יכול, חבל שעכשיו תיעצר. זה בטח לא יעזור לך ולא למאבק שבו אתה מאמין", אמרתי לו. אך הוא, תוך כדי בכי אמיתי של כאב, התעקש. 'אני לא יכול לעזוב מרצוני', הצהיר ואני הבנתי שאני חייב להרפות.
"....אחרי חיבוק ארוך נוסף - שבמהלכו אמרתי לו שאני אוהב אותו והתחננתי שיירגע ויהיה גאה בעצמו, כי הלך עם מה שהוא מאמין עד הסוף - שבתי לעמדת השידור".
את טורו הוא מסיים "הכי חשוב, לכם ילדי היקרים, אני רוצה לומר: אני גאה בכם, גאה שאתם בוחרים את דרככם ומוכנים להיאבק עליה לצד שמירה על גבולות ברורים למאבק. אני מבטיח שתמיד אהיה לצדכם גם אם אנחנו לא תמיד נסכים ונחשוב אותו הדבר".