מאת דורית אלדובי
דלית ויעקב רנד, זוג צעיר בני 23 מירושלים, מספרים על הפיגוע בהר ברכה, במוצאי שבת האחרונה, על רגעי האימה והפינוי, ועל הנס הגדול שאירע להם
לא קשה לדמיין מה עובר בראשה של בחורה צעירה , היודעת שהיא נמצאת בחודש השני להריונה, ופתאום מחבל עומד מולה במרחק של מטרים ספורים מכוון נשק כלפיה, יורה וגם פוגע בה. ושניות מאוחר יותר פוצע המחבל את בעלה.
בדיוק את החוויה הקשה הזו עברה דלית רנד בשבוע האחרון. וכל זאת בשבת חתן שערך אחיה ביישוב הר ברכה.
"חשבנו שאנחנו עומדים למות"
כשבאתי לבקר את דלית בבית החולים, ציפיתי למצוא אותה שוכבת במיטתה עגומה, ממורמרת עם עיניים כבויות. להפתעתי, ישבה מולי בחורה ערנית, מחויכת ומלאת אמונה בצדקת הדרך, שלא נותנת לששת הכדורים, שהוצאו לפני יומיים מגופה, לנקב את גלוני האופטימיות הרבים שהם חלק מאישיותה. אל החדר בבית החולים 'בילינסון' מצטרפים שאר בני המשפחה, שמרעיפים עליה הרבה חום ואהבה.
דלית משחזרת את שאירע במוצאי שבת לאחר ההבדלה: "יעקב ואני צעדנו בשביל המוביל לפנימייה בה התאכסנו. בעודנו פוסעים בחשכה, שמענו רשרוש מבין השיחים שמאחורינו. לפתע הגיח גבר אוחז רובה, במרחק של שישה מטרים מאיתנו".
בנקודה זו מתערב יעקב: "החושך הקשה עלינו לזהות את הדמות. הנשק לא הרתיע אותנו. סוף סוף רוב תושבי היישוב נושאים נשק. הכי בלבל אותנו שהמחבל התחיל לצעוק בעברית, הוא פשוט התחיל לדקלם את נוהל מעצר חשוד, 'עצור, עצור או שאני יורה', בדיוק כמו שלמדנו בטירונות. פתאום הוא התחיל לרוץ לכיווננו ולירות. מייד אחזתי בידה של דלית ורצנו במהירות לכיוון הפנימייה".
ממטח האש הראשון נפגעו יעקב ודלית.
דלית: "שנינו המשכנו בריצה, אולם הכאב של פצעי הירי הכביד עלי ולא יכולתי להמשיך. התמוטטתי. יעקב, שנפצע אף הוא, הבחין שנפלתי ומייד חזר אליי, תפס אותי בחוזקה ואמר לי שאני מוכרחה לקום ולהמשיך לרוץ".
במחסה הראשון שמצא יעקב, תחת גרם מדרגות מטרים ספורים מפתח הפנימייה, עצר ונשכב מעל דלית בכדי לגונן עליה מהיריות. אז ספג כדור נוסף.
ברגעים כאלה, כשאת בהריון ושניכם פצועים, חשופים מול מחבל, עד כמה הבנתם את חומרת המצב?
"תחת המחסה, פצועים, התחלנו לעכל מה קורה. חשבנו שאנחנו עומדים למות. יעקב איבד המון דם, אך עדיין ניסה לשמור על קור רוחו ועלי. ניסינו לשמור על הכרה ושפיות, אבל היה קר והתחלתי להקיא דם. ידענו שאם לא יפנו אותנו במהירות האפשרית זה ייגמר לא טוב".
המחבל שראה אותם שוכבים, חשב שהצליח להרוג אותם ופנה לכיוון השני, שבו היו אביה של דלית, רפאל, ואחיה הקטן, שלו. הם הצליחו להימלט ולהיכנס לתוך המטבח של הישיבה. מספר שלו: "המחבל רץ לעברנו והתחיל לירות, ואנחנו ברחנו לכיוון המטבח. אני הגעתי לפני אבי וחששתי לחייו, פחדתי להביט מפתח הדלת לכן הסתתרתי מתחת לכיור ואמרתי תהילים ו'שמע ישראל'. לאחר כמה רגעים נכנס אבי, כיבינו את האור ונעלנו את הכניסה".
בינתיים הגיעו בחורים מכיתת הכוננות של היישוב וניהלו מרדף אחרי המחבל עד שחיסלו אותו.
"אני בהיריון, אני בהריון"
לאחר זמן מה הגיע אמבולנס ממוגן ירי של נט"נ. בני הזוג רנד הפצועים נלקחו למרפאה שבחטמ"ר שכם, הסמוך לישוב.
דלית: "המילים היחידות שאמרתי באמבולנס היו 'אני בהריון, אני בהריון', כל מה שהדאיג אותי הוא לא להחמיר את מצבו של העובר". מהחשש שהמסוק לא יגיע, הוחלט לפנות את דלית ההרה באמבולנס לבית החולים "בילינסון".
המסוק שהגיע פינה את יעקב לבית חולים 'תל השומר'. בבית החולים הבינו שמצבו של יעקב קשה משהעריכו. אחד משלושת הכדורים שפצעו אותו חדר לגבו ובאופן לא ברור יצא כמעט מאותו מקום ממנו נכנס. הכדור ש'עשה פרסה', שבר את צלע החזה וגרם לדימום בריאות. כמו כן נפגע בירך וביד, והובהל מיידית לניתוח.
באותה שעה נותחה גם דלית. נס גדול, מלמלו כולם, שישה כדורים פילחו את פלג גופה העליון של דלית ההרה ואף כדור לא פגע בעובר או באיברים פנימיים חיוניים. ואמנם, ביום רביעי בבוקר שוחררה דלית לביתה .
הפיגוע יכול היה להימנע
דלית יושבת מולי כשסביבה משפחתה התומכת, כולם נרגשים, עוזרים ומחייכים ללא הפסקה. משפחת רנד משדרת עוצמות בלתי רגילות של אופטימיות ואמונה בצדקת הדרך. (ר' מסגרת). דלית, איך זה שבחורה במצבך רגועה ונמרצת כל כך ?
דלית מוציאה מהתיק שלה את כיסוי הראש שלבשה בזמן הפיגוע ומראה לי את החור שנפער מהכדור, חור בגודל של אגרוף. היא עצמה נפגעה בקצה אוזנה בלבד.
"אני מאמינה שמה שקרה לי הוא בפירוש נס גלוי, כל 'צירופי המקרים' שקרו באותו ערב נורא, הם הסיבה שאני עומדת כאן היום. החל מהתפקוד יוצא מן הכלל של יעקב, החייל שחיפה עלינו ופצע את המחבל, עידן ויוסי שחיסלו אותו, הפינוי המהיר - הכל נובע מההשגחה הפרטית של הקב"ה שעדיין אינני מבינה מדוע זכיתי בה. אני מנסה לעכל את גודל הנס ולא את גודל הטראומה. אבל אני גם כועסת על כך שלא מספיק נכנסים לכפרים ומוציאים את מי שצריך להוציא, שהיו הקלות בעוצר, אלמלא כל זאת, אולי הפיגוע היה נמנע".
אז מה לדעתך הפתרון?
"אני חושבת שאין לנו ברירה, הפתרון הוא צבאי בלבד. אין כאן פרטנר לשלום ואף פעם לא היה. חייבים להיכנס לכל קני המרצחים ולעצור את הפעילויות החבלניות".
אחיך מאור גר בהר ברכה. האם תחזרי לשם?
"בוודאי, איזו שאלה. זה מקום יפהפה שמחובר הכי עמוק לשורשים ההיסטוריים של עם ישראל. אני אמשיך לבקר שם את אחי וגיסתי ללא שום בעיה. אגב, יום אחרי הפיגוע הועברה סעודת ה'שבע ברכות' שהייתה אמורה להיות בירושלים, להר ברכה".
דלית מתכננת להתחיל את השנה החמישית בלימודי הרפואה כרגיל, בראש מורם, באופטימיות וגאווה. אביה מוסיף בקריצה שמההשתלמות ביחידת הטראומה דלית כבר תקבל פטור…
עלייה באמונה
ד"ר אביבה וד"ר רפאל קיים, הוריה של דלית רנד, חיו בניו יורק יחד עם חמשת ילדיהם. לכאורה היה להם הכל: קריירה מצליחה, פרנסה ואיכות חיים. אבל, כמו שהם מעידים, "הנשמה שלנו הייתה בארץ ישראל עם העם וההיסטוריה, עם כל הנשמות של עם ישראל". אביבה ורפאל התחנכו על ברכיה של הציונות הדתית, הם האמינו בכל מאודם שלמרות הכל עליהם לעזוב ולבנות את ביתם מחדש בארץ ישראל. יחד עם עתירה, נוית, דלית, מאור ושלו ילדיהם הגשימו את החלום של לישראל לפני שש שנים.
ידעתם מה המצב הביטחוני והכלכלי במדינה, לא חששתם?
"מהרגע שנחתנו בנמל התעופה בן גוריון הרגשנו שעשינו את הצעד הנכון. נסענו אל הורי בירושלים, שחיכו לנו בהתרגשות גדולה, הם בעצמם עולים חדשים, שעזרו לנו ללכת אחרי הלב. הגענו לארץ מבלי למכור את הבית ומבלי שמצאנו עבודה. חששנו, אבל האמנו שכשם שבזכות אמונתו של נחשון שקפץ אל תוך המים העמוקים נפתח בפני בני ישראל הים והם נגאלו, כך גם אנו. הרגשתי שאלוקים רוצה שנקפוץ לתוך המים והוא כבר ידאג לשאר. ברוך השם, הכל הסתדר".
כיום הם מתגוררים בגילה, ד"ר רפאל הוא רופא ילדים מחוזי בקופת חולים 'לאומית' וד"ר דינה עובדת כמרצה ותרפיסטית. ארבעה מילדיהם התחתנו בשנה האחרונה והם מצפים לנכד הראשון במשפחה.
איך הגיבו בני משפחתכם בחו"ל לשמע הפיגוע?
"הם כל הזמן דואגים ובודקים שאנחנו בסדר. אבא של יעקב טוען שהכל היה עניין של זמן, בתו תמר כבר ניצלה מפיגוע ברחוב יפו בירושלים. אבל הוא מבין את המשמעות של ארץ ישראל עבורנו. החברים והמשפחה בחו"ל מעודדים ותומכים בנו על העלייה לארץ וטוענים שאם היה להם אומץ הם היו באים בעקבותינו. התקופה האחרונה בארץ לא קלה במיוחד וזה מרתיע אנשים מלהגיע לכאן".
גם עכשיו אחרי שבתך נפצעה פיגוע את חשים ביטחון בהחלטתכם?
"כן, מבחינתי אני מרגיש אווירה של ביטחון. מבחינתי אני חי בגן עדן, לאחר שנים של גלות עכשיו אני בגאולה. אנחנו גרים בגילה ושומעים את האש וחיים את הסכנה באופן יום יומי, אבל למרות הכל אני כאן, אני בארץ וחיי מלאים בסיפוק ורוחניות שעל פי הם בחרתי לחיות ולייעד את חיי".
"גן עדן", אמר לנו רפאל בראיון. ביום שישי בערב, יממה לפני שהמחבל חדר ליישוב, ישב רפאל בסמוך לרב אליעזר מלמד, הרב של 'הר ברכה' ואמר לרב בדיוק את אותן מילים ממש – 'גן עדן'. הר ברכה הוא ממש גן עדן. יום וחצי מאוחר יותר פגש הרב מלמד את ד"ר קיים. נו, שאל הרב, אתה עדיין נותן את אותו ציון שנתת בארוחת שבת ליישוב שלנו? בוודאי, השיב לו ד"ר קיים, הר ברכה היה ועודנו גן עדן.
גם אם המשפחה, אביבה, נשמעת איתנה ובעלת חוט שדרה אידאולוגי חזק: "אין ספק שהיו רגעים קשים, אבל אני מודה לאלוקים על ניסיו שעשה לנו. כל פעם אנחנו ממשיכים הלאה באמונה חזקה שגורלנו בידיו. מרגע שאנשים שמעו על הפיגוע הטלפונים לא מפסיקים לצלצל, משפחה וחברים נוהרים ללא הרף לבקר ולהציע עזרה, זה מרגש לקבל כל כך הרבה חום ואהבה.
אתמול כשהחברים של כל ילדי הגיעו לקרוא פרקי תהילים, אמרתי לעצמי שגם זה סוג של נס. רק לפני שש שנים עלינו לארץ והנה אנו עומדים פה מוקפים בחברים ומשפחה. ילדינו מודים לנו עד היום על כך שהחלטנו לעשות עלייה. בדיוק לפני שבוע שלו אמר לי: אימא, איזה מזל שלא נשארנו, תארי לך איזה חיים היו לנו שם".
דלית ויעקב רנד, זוג צעיר בני 23 מירושלים, מספרים על הפיגוע בהר ברכה, במוצאי שבת האחרונה, על רגעי האימה והפינוי, ועל הנס הגדול שאירע להם
לא קשה לדמיין מה עובר בראשה של בחורה צעירה , היודעת שהיא נמצאת בחודש השני להריונה, ופתאום מחבל עומד מולה במרחק של מטרים ספורים מכוון נשק כלפיה, יורה וגם פוגע בה. ושניות מאוחר יותר פוצע המחבל את בעלה.
בדיוק את החוויה הקשה הזו עברה דלית רנד בשבוע האחרון. וכל זאת בשבת חתן שערך אחיה ביישוב הר ברכה.
"חשבנו שאנחנו עומדים למות"
כשבאתי לבקר את דלית בבית החולים, ציפיתי למצוא אותה שוכבת במיטתה עגומה, ממורמרת עם עיניים כבויות. להפתעתי, ישבה מולי בחורה ערנית, מחויכת ומלאת אמונה בצדקת הדרך, שלא נותנת לששת הכדורים, שהוצאו לפני יומיים מגופה, לנקב את גלוני האופטימיות הרבים שהם חלק מאישיותה. אל החדר בבית החולים 'בילינסון' מצטרפים שאר בני המשפחה, שמרעיפים עליה הרבה חום ואהבה.
דלית משחזרת את שאירע במוצאי שבת לאחר ההבדלה: "יעקב ואני צעדנו בשביל המוביל לפנימייה בה התאכסנו. בעודנו פוסעים בחשכה, שמענו רשרוש מבין השיחים שמאחורינו. לפתע הגיח גבר אוחז רובה, במרחק של שישה מטרים מאיתנו".
בנקודה זו מתערב יעקב: "החושך הקשה עלינו לזהות את הדמות. הנשק לא הרתיע אותנו. סוף סוף רוב תושבי היישוב נושאים נשק. הכי בלבל אותנו שהמחבל התחיל לצעוק בעברית, הוא פשוט התחיל לדקלם את נוהל מעצר חשוד, 'עצור, עצור או שאני יורה', בדיוק כמו שלמדנו בטירונות. פתאום הוא התחיל לרוץ לכיווננו ולירות. מייד אחזתי בידה של דלית ורצנו במהירות לכיוון הפנימייה".
ממטח האש הראשון נפגעו יעקב ודלית.
דלית: "שנינו המשכנו בריצה, אולם הכאב של פצעי הירי הכביד עלי ולא יכולתי להמשיך. התמוטטתי. יעקב, שנפצע אף הוא, הבחין שנפלתי ומייד חזר אליי, תפס אותי בחוזקה ואמר לי שאני מוכרחה לקום ולהמשיך לרוץ".
במחסה הראשון שמצא יעקב, תחת גרם מדרגות מטרים ספורים מפתח הפנימייה, עצר ונשכב מעל דלית בכדי לגונן עליה מהיריות. אז ספג כדור נוסף.
ברגעים כאלה, כשאת בהריון ושניכם פצועים, חשופים מול מחבל, עד כמה הבנתם את חומרת המצב?
"תחת המחסה, פצועים, התחלנו לעכל מה קורה. חשבנו שאנחנו עומדים למות. יעקב איבד המון דם, אך עדיין ניסה לשמור על קור רוחו ועלי. ניסינו לשמור על הכרה ושפיות, אבל היה קר והתחלתי להקיא דם. ידענו שאם לא יפנו אותנו במהירות האפשרית זה ייגמר לא טוב".
המחבל שראה אותם שוכבים, חשב שהצליח להרוג אותם ופנה לכיוון השני, שבו היו אביה של דלית, רפאל, ואחיה הקטן, שלו. הם הצליחו להימלט ולהיכנס לתוך המטבח של הישיבה. מספר שלו: "המחבל רץ לעברנו והתחיל לירות, ואנחנו ברחנו לכיוון המטבח. אני הגעתי לפני אבי וחששתי לחייו, פחדתי להביט מפתח הדלת לכן הסתתרתי מתחת לכיור ואמרתי תהילים ו'שמע ישראל'. לאחר כמה רגעים נכנס אבי, כיבינו את האור ונעלנו את הכניסה".
בינתיים הגיעו בחורים מכיתת הכוננות של היישוב וניהלו מרדף אחרי המחבל עד שחיסלו אותו.
"אני בהיריון, אני בהריון"
לאחר זמן מה הגיע אמבולנס ממוגן ירי של נט"נ. בני הזוג רנד הפצועים נלקחו למרפאה שבחטמ"ר שכם, הסמוך לישוב.
דלית: "המילים היחידות שאמרתי באמבולנס היו 'אני בהריון, אני בהריון', כל מה שהדאיג אותי הוא לא להחמיר את מצבו של העובר". מהחשש שהמסוק לא יגיע, הוחלט לפנות את דלית ההרה באמבולנס לבית החולים "בילינסון".
המסוק שהגיע פינה את יעקב לבית חולים 'תל השומר'. בבית החולים הבינו שמצבו של יעקב קשה משהעריכו. אחד משלושת הכדורים שפצעו אותו חדר לגבו ובאופן לא ברור יצא כמעט מאותו מקום ממנו נכנס. הכדור ש'עשה פרסה', שבר את צלע החזה וגרם לדימום בריאות. כמו כן נפגע בירך וביד, והובהל מיידית לניתוח.
באותה שעה נותחה גם דלית. נס גדול, מלמלו כולם, שישה כדורים פילחו את פלג גופה העליון של דלית ההרה ואף כדור לא פגע בעובר או באיברים פנימיים חיוניים. ואמנם, ביום רביעי בבוקר שוחררה דלית לביתה .
הפיגוע יכול היה להימנע
דלית יושבת מולי כשסביבה משפחתה התומכת, כולם נרגשים, עוזרים ומחייכים ללא הפסקה. משפחת רנד משדרת עוצמות בלתי רגילות של אופטימיות ואמונה בצדקת הדרך. (ר' מסגרת). דלית, איך זה שבחורה במצבך רגועה ונמרצת כל כך ?
דלית מוציאה מהתיק שלה את כיסוי הראש שלבשה בזמן הפיגוע ומראה לי את החור שנפער מהכדור, חור בגודל של אגרוף. היא עצמה נפגעה בקצה אוזנה בלבד.
"אני מאמינה שמה שקרה לי הוא בפירוש נס גלוי, כל 'צירופי המקרים' שקרו באותו ערב נורא, הם הסיבה שאני עומדת כאן היום. החל מהתפקוד יוצא מן הכלל של יעקב, החייל שחיפה עלינו ופצע את המחבל, עידן ויוסי שחיסלו אותו, הפינוי המהיר - הכל נובע מההשגחה הפרטית של הקב"ה שעדיין אינני מבינה מדוע זכיתי בה. אני מנסה לעכל את גודל הנס ולא את גודל הטראומה. אבל אני גם כועסת על כך שלא מספיק נכנסים לכפרים ומוציאים את מי שצריך להוציא, שהיו הקלות בעוצר, אלמלא כל זאת, אולי הפיגוע היה נמנע".
אז מה לדעתך הפתרון?
"אני חושבת שאין לנו ברירה, הפתרון הוא צבאי בלבד. אין כאן פרטנר לשלום ואף פעם לא היה. חייבים להיכנס לכל קני המרצחים ולעצור את הפעילויות החבלניות".
אחיך מאור גר בהר ברכה. האם תחזרי לשם?
"בוודאי, איזו שאלה. זה מקום יפהפה שמחובר הכי עמוק לשורשים ההיסטוריים של עם ישראל. אני אמשיך לבקר שם את אחי וגיסתי ללא שום בעיה. אגב, יום אחרי הפיגוע הועברה סעודת ה'שבע ברכות' שהייתה אמורה להיות בירושלים, להר ברכה".
דלית מתכננת להתחיל את השנה החמישית בלימודי הרפואה כרגיל, בראש מורם, באופטימיות וגאווה. אביה מוסיף בקריצה שמההשתלמות ביחידת הטראומה דלית כבר תקבל פטור…
עלייה באמונה
ד"ר אביבה וד"ר רפאל קיים, הוריה של דלית רנד, חיו בניו יורק יחד עם חמשת ילדיהם. לכאורה היה להם הכל: קריירה מצליחה, פרנסה ואיכות חיים. אבל, כמו שהם מעידים, "הנשמה שלנו הייתה בארץ ישראל עם העם וההיסטוריה, עם כל הנשמות של עם ישראל". אביבה ורפאל התחנכו על ברכיה של הציונות הדתית, הם האמינו בכל מאודם שלמרות הכל עליהם לעזוב ולבנות את ביתם מחדש בארץ ישראל. יחד עם עתירה, נוית, דלית, מאור ושלו ילדיהם הגשימו את החלום של לישראל לפני שש שנים.
ידעתם מה המצב הביטחוני והכלכלי במדינה, לא חששתם?
"מהרגע שנחתנו בנמל התעופה בן גוריון הרגשנו שעשינו את הצעד הנכון. נסענו אל הורי בירושלים, שחיכו לנו בהתרגשות גדולה, הם בעצמם עולים חדשים, שעזרו לנו ללכת אחרי הלב. הגענו לארץ מבלי למכור את הבית ומבלי שמצאנו עבודה. חששנו, אבל האמנו שכשם שבזכות אמונתו של נחשון שקפץ אל תוך המים העמוקים נפתח בפני בני ישראל הים והם נגאלו, כך גם אנו. הרגשתי שאלוקים רוצה שנקפוץ לתוך המים והוא כבר ידאג לשאר. ברוך השם, הכל הסתדר".
כיום הם מתגוררים בגילה, ד"ר רפאל הוא רופא ילדים מחוזי בקופת חולים 'לאומית' וד"ר דינה עובדת כמרצה ותרפיסטית. ארבעה מילדיהם התחתנו בשנה האחרונה והם מצפים לנכד הראשון במשפחה.
איך הגיבו בני משפחתכם בחו"ל לשמע הפיגוע?
"הם כל הזמן דואגים ובודקים שאנחנו בסדר. אבא של יעקב טוען שהכל היה עניין של זמן, בתו תמר כבר ניצלה מפיגוע ברחוב יפו בירושלים. אבל הוא מבין את המשמעות של ארץ ישראל עבורנו. החברים והמשפחה בחו"ל מעודדים ותומכים בנו על העלייה לארץ וטוענים שאם היה להם אומץ הם היו באים בעקבותינו. התקופה האחרונה בארץ לא קלה במיוחד וזה מרתיע אנשים מלהגיע לכאן".
גם עכשיו אחרי שבתך נפצעה פיגוע את חשים ביטחון בהחלטתכם?
"כן, מבחינתי אני מרגיש אווירה של ביטחון. מבחינתי אני חי בגן עדן, לאחר שנים של גלות עכשיו אני בגאולה. אנחנו גרים בגילה ושומעים את האש וחיים את הסכנה באופן יום יומי, אבל למרות הכל אני כאן, אני בארץ וחיי מלאים בסיפוק ורוחניות שעל פי הם בחרתי לחיות ולייעד את חיי".
"גן עדן", אמר לנו רפאל בראיון. ביום שישי בערב, יממה לפני שהמחבל חדר ליישוב, ישב רפאל בסמוך לרב אליעזר מלמד, הרב של 'הר ברכה' ואמר לרב בדיוק את אותן מילים ממש – 'גן עדן'. הר ברכה הוא ממש גן עדן. יום וחצי מאוחר יותר פגש הרב מלמד את ד"ר קיים. נו, שאל הרב, אתה עדיין נותן את אותו ציון שנתת בארוחת שבת ליישוב שלנו? בוודאי, השיב לו ד"ר קיים, הר ברכה היה ועודנו גן עדן.
גם אם המשפחה, אביבה, נשמעת איתנה ובעלת חוט שדרה אידאולוגי חזק: "אין ספק שהיו רגעים קשים, אבל אני מודה לאלוקים על ניסיו שעשה לנו. כל פעם אנחנו ממשיכים הלאה באמונה חזקה שגורלנו בידיו. מרגע שאנשים שמעו על הפיגוע הטלפונים לא מפסיקים לצלצל, משפחה וחברים נוהרים ללא הרף לבקר ולהציע עזרה, זה מרגש לקבל כל כך הרבה חום ואהבה.
אתמול כשהחברים של כל ילדי הגיעו לקרוא פרקי תהילים, אמרתי לעצמי שגם זה סוג של נס. רק לפני שש שנים עלינו לארץ והנה אנו עומדים פה מוקפים בחברים ומשפחה. ילדינו מודים לנו עד היום על כך שהחלטנו לעשות עלייה. בדיוק לפני שבוע שלו אמר לי: אימא, איזה מזל שלא נשארנו, תארי לך איזה חיים היו לנו שם".