תמיד כשעברנו לידו האטתי את צעדיי. יש משהו מיוחד בבית הזה, הזמן בו כאילו נעצר.
סביבו צמחו בניינים גבוהים, נסללו מדרכות, תמרורים ורמזורים ורעשים של עיר מקיפים אותו, ורק הוא, מוקף בגדר שעליה מטפס שיח ירקרק, כאילו שקוע בשקט של פעם.
אבא משך בכתפיו. הוא מלמל משהו על כך שבבית נוכל לבדוק במחשב מה יש בשטח הזה, אבל אז נשמע מאחוריי קול עדין שאמר "אם תרצי, את מוזמנת להיכנס ולראות בעצמך". הסתובבתי מיד לראות למי שייך קול עדין וצלול כל כך. לידנו עמד איש זקן ומחויך, שפם רחב קישט את פניו, לחייו קמוטות כמו עץ זקן והוא היה לבוש כמו... כמו יערן! מכנסיים קצרים, מגפי עבודה, כובע רחב שוליים, כאילו הוא נוצר בדיוק לתפקיד.
מזל שאבא לא ממהר היום. נראה היה שגם הוא שמח לגלות מה מתחבא מאחורי גדר הצמחים בבית שנשא את השלט המוזר "בית היערן".
אולי קראתי יותר מדי אגדות וסיפורים, אבל ציפיתי שברגע שנעבור את השער יתגלה לנו גן קסום ורחב ידיים. מה שבאמת חיכה לנו שם הוא גינה קטנה ובקתה עלובה במרכזה. מרוב אכזבה, ממש בלי כוונה, נפלט לי מהפה, די בשקט "אבל אין כאן בכלל יער...". היערן חייך, "נכון, לא יער אחד יש כאן אלא המוני יערות", והוא הוביל אותנו לתוך הבקתה. שם, על גבי מדפים, היו מסודרות קופות כחולות. ראיתי שאבא מתרגש. הוא ביקש רשות ומישש את הקופה בהתלהבות, ורק אני לא הצלחתי להבין איפה פה היערות.
"זו קופת קק"ל!" חייך אבא, וראיתי שהוא והזקן חולקים איזה סוד שאני לא מצליחה להבין. "פעם, כשהמדינה הייתה צעירה, חילקו קופות כאלה בכל בית ספר", הסביר היערן. "בכסף שנאסף בקופות השתמשנו אנחנו, אנשי הקרן הקיימת לישראל, לקנות אדמות ולשתול בהן יערות".
התחלתי להבין. לכן קוראים לאיש הזה יערן. "בטח אתה שונא את העיר", אמרתי לו. "שונא?!" השתומם הזקן, והשפם שלו יצר צורה מצחיקה סביב הפה שנפער בהפתעה, "למה שאשנא את העיר? זוהי הרי הצמיחה האמיתית שלנו. את האדמות קנינו כדי שיהודים יישבו ויבנו בהן. עד שזה קרה - נטענו יער שישמור לנו על השטח. כל יער כזה שנכרת כדי לבנות עיר במקומו - בישר לנו שהמשימה הצליחה. לכן ליד הרבה מהערים הגדולות תמצאי פינות ירוקות ועצים שנשארו מיערות הקק"ל שעליהם נבנתה העיר".
חשבתי על חברה שלי, אמונה, שכמו היערן נטעה גן ליד הבית ביישוב שלה, ובכל זאת עקרו לה אותו. אבא הביט בי, יודע לאן התגלגלו המחשבות שלי. "בכל דור אנחנו חייבים להתאמץ מאוד כדי לגאול את הארץ שלנו. פעם היה קשה לגייס כסף, ואנשים מסרו את המעט שהיה להם בשביל לקנות עוד דונם אחד בארץ ישראל. היום כסף זו כבר לא בעיה. היום אנחנו צריכים לגייס משהו אחר".
יצאנו מבית היערן. הוא ליווה אותנו, מלטף במבטו הטוב את העצים שבגינתו ואת הבניינים, הכבישים והתמרורים שצמחו גם הם בשממה שהייתה הארץ שלנו פעם. נופפתי לו לשלום, מחזיקה ביד את הקופה הכחולה שנתן לי. הבטחתי לעצמי שלתוכה אאסוף את כל מה שצריך כדי להצמיח שוב את ההר ההוא שבו הייתה פעם הגינה הפורחת של אמונה.