בתור מי שכבר שנים מדשדשת בחיפושי "מה לעשות כשאגדל", גיליתי שאחד מאפיקי הפרנסה המקובלים הוא לחלוק מחוכמתך לעולם.
הרשת, למשל, מלאה באנשים שמספרים על ההצלחה הכלכלית האסטרונומית שהם זוכים לה, רק מלשבת בבית מול המחשב. אלפי ועשרות אלפי דולרים זורמים לחשבונות הבנק שלהם בזכות בלוגים ושיווק אינטרנטי, והם גם ישתפו אותך בשמחה בתובנות שלהם - אם רק תשתף אותם בעשרים דולר. אוקיי, הבנו איך אתם מרוויחים כל כך הרבה.
אבל בלי להיות ציניים, רובנו עומדים בחיים מול סיטואציות חדשות, קשיים והתמודדויות, וכל מה שאנחנו צריכים כדי להרגיש פחות חסרי אונים זה מישהו שיסביר לנו איך עושים את זה. יש אנשים חכמים עם רעיונות טובים, ובעיקר עם ניסיון, ובאמת יש הרבה דברים שאפשר ללמוד. ביישן? בוא תלמד איך להיות אסרטיבי ולעבור ריאיון עבודה בשלום. מסתבך בדייטים? לך תלמד אם מה שתוקע אותך זה חוסר הביטחון, עודף הביטחון, או העובדה שאתה לא יודע להתאים צבעים.
כשזה מגיע לשני התחומים הביתיים המשמעותיים, זוגיות והורות, רבים מבינים שכדאי להשקיע ולהחכים. או רבות מבינות. זה מתחיל כבר בקורס הכנה ללידה, עם האבות שבדרך כלל נגררים בעל כורחם ולומדים לנשום. בינינו, היה טוב אם היו עושים לבעלים הצעירים גם קורס הכנה להיריון ראשון. רחמנות על בחור שאשתו האוהבת הופכת בן לילה לסמרטוט קפריזי, וזורקת אותו מהחדר בגלל ריח האפטרשייב שלו.
אחר כך, ספרי ההדרכה וחוגי ההנחיה מנסים לעזור לנו לפענח מה לעשות עם תינוק צרחן, זאטוט עריץ שמשתלט על הבית ומתבגר שמתנהג כמו מתבגר. אני, למשל, הצטרפתי להנחיית הורים בילד השישי. ומה עשיתי עד אז? יצאתי מנקודת הנחה שגידול ילדים זה דבר טבעי. כמו עץ. ט"ו בשבט היום, נכון? אתה שותל, משקה, מדשן, המלאך אומר לו "גדל", והעץ פשוט צומח. זה נכון באופן עקרוני, אבל ילד הוא קצת יותר מורכב משתיל. ויש טעויות קלאסיות, כמו עודף ביקורתיות, למשל, שיותר פשוט להימנע מהן מאשר לתקן אחר כך.
ואם לא למדת וטעית? או שלמדת וטעית בכל זאת? כי בכל מקרה, הרי אין מצב שלא תטעה. פעם הייתי שומעת הרצאות נפלאות של הרב יחיאל יעקבזון בנושא חינוך (תוכלו למצוא הקלטות שלו ברשת), ומשפט אחד נשאר לי חקוק בזיכרון: אפשר לתקן. גם אם נעשה נזק, גם אם נראה שלא הגיוני להחזיר את המצב לאחור - הקב"ה עשה איתנו את החסד הזה, שאין כמעט מצב שבו אי אפשר לתקן. וזה פלא גדול.
הורים רבים למולדת
אם רוצים לקחת את העניין הזה צעד אחד קדימה, ט"ו בשבט נתפס כאחד מחגי התחייה הלאומית שלנו. ראש השנה לאילנות מייצג את הקשר שחודש עם האדמה שחיכתה לנו שנות אלפיים, והחלוצים אימצו את החג בחום עם שירים ונטיעות. אז איך בונים מולדת חדשה? הרי אין שום קורס ביוטיוב שמלמד איך להקים מדינה מושלמת בשנים עשר צעדים. אז מנסים לעשות הכי טוב שאפשר. עושים - וכמובן, טועים. מייבשים את אגם החולה, ומגלים שזה הורס את האיזון האקולוגי. בונים מעברות ויוצרים פערים. שותלים יערות אורנים, ומגלים כמה עשרות שנים אחר כך שהם אחלה חומר בעירה להצתות. במשך שנים המוני ההורים של המדינה הקטנטונת שלנו עושים וטועים, מושכים כל אחד לכיוון אחר. אז פלא שהיא קצת מתוסבכת וקצת מסוכסכת ולא ממש סגורה על עצמה?
למזלנו הרב, יש אבא אחד בשמיים שמנהל בכל זאת את העניינים. כי כשמסתכלים סביב, רואים שלמרות הכול יש גם צמיחה ופריחה ובריאות פיזית ונפשית לא רעה בכלל. בכל מקום נסללים כבישים ונבנים מנהרות וגשרים מעוררי השתאות. שלא נדבר על איזה כיף זה להגיע מקריית שמונה למרכז בפחות משעתיים. יש הישגים רפואיים ומדעיים וביטחוניים וחקלאיים חסרי פרופורציה. קופצים לקניון בסתם בוקר של יום חול, והחנייה מפוצצת בקונים שמבזבזים את הכסף שכנראה יש להם. אנשים כאן לא עובדים, תגידו?
וכמו עץ שמתבסס עם שורשים וגזע יציבים, שרק אחר כך מוציא פרחים ופירות, כך גם אנחנו. אחרי ביסוס של בנייה וכלכלה וצבא, גם הרוח עולה ופורחת. יוצאים לטייל, וכמעט בכל מקום שמגיעים אליו לקראת שקיעה, אפשר למצוא שלל בתי כנסת עם מניין ואיזו ישיבה או שתיים. והתרבות היהודית המקורית גם היא בצמיחה מתמדת.
אמנות וחלוציות
עדי דוד, הסופרת והמאיירת הנחמדה שלי, סיפרה לי על טיול מרומם נפש שהיא ערכה עם תלמידות המגמה לאמנות שהיא מלמדת. קודם הן ביקרו בבניין 'בצלאל' הישן, שכיום שוכנת בו מגמת האדריכלות. הם למדו על החזון של בוריס שץ, הכהן הגדול של האמנות הארץ-ישראלית החלוצית, שהקים את בצלאל כמוקד לאמנות ואומנות. משם הן עברו לבניין הכנסת הישן, סמל השלטון, שבימים אלה מוקם בו מוזיאון הכנסת. משם המשיכו למוזיאון המחתרות, שמלבד הסיפור שהוא מספר, מציג גם את עבודות מגמות האמנות של החמ"ד, הדור החדש. אני לא יודעת מה היא ראתה שם, אבל אני כן יכולה לומר שאחת הבנות שלי הייתה במגמת אמנות באולפנה שלה, וכשצפיתי בתערוכה בסוף השנה ממש התרשמתי מהרצינות, מהיופי ומהרעיונות המקוריים.
בציבור שלנו יש כישרונות לא מבוטלים בכלל - במוזיקה, בתיאטרון, בספרות ובאמנות פלסטית. נכון, בעולם האמנות שמסביב יש גסות רוח, והרבה כאלה שסתם עושים רוח - אבל בצמרת העץ הלאומי נושבת רוח חדשה.