לא זז מהקווים

אי שם בתחילת שנות האלפיים בישרו כותרות העיתונים על "מייקל ג'ורדן היהודי".

השחקן תמיר גודמן, חובש כיפה ועטור בציציות, היה נחשב לשחקן כדורסל בעל פוטנציאל גדול בענף. גודמן הגיע לישראל והתברר, בלי שום קשר לכיפה, שזה לא זה. אחרי קדנציה קצרה במכבי תל אביב ובמכבי גבעת שמואל, הוא ירד לליגה השנייה ואז נפצע ופרש.

"היה באז גדול סביבו והוא אפילו אימן אצלנו בבית הספר לכדורסל. אם הוא באמת היה מצליח ברמות הגבוהות כשהוא משחק עם כיפה וציציות, הוא היה סוחף אחריו עוד רבים שהיו רואים שזה אפשרי. הציבור הדתי צריך לראות מישהו שגדל מתוכו וממשיך לשחק עם כיפה וציצית. אני חושב שהציבור הדתי צמא לזה", אומר חנן הירשוביץ, מאמנה של מכבי הוד השרון מהליגה הלאומית, ומנהל בית הספר לכדורסל בקבוצת אליצור גבעת שמואל. הירשוביץ עצמו הוא דור שני לשאיפה לגדל שחקני כדורסל חובשי כיפה. אביו, צבי הירשוביץ (שמוכר בפי רבים בשם ציקון), הקים את המועדון שנקרא כיום עירוני גבעת שמואל, אותו מנהל חנן.

"המאמן התייעץ איתי"

הכול התחיל דווקא במגרש הכדורגל. "שיחקתי כדורגל בהתחלה. ההורים שלי היו מריו דה ז'נרו ואני הייתי חזק בעניין הכדורגל. אבל כשהגענו לארץ, גיליתי שכדורגל כאן זה בשבת ואבא שלי עשה לי הסבה מיידית לכדורסל", מספר הירשוביץ.

אביו הקים את אליצור רמת גן ואליצור גבעת שמואל במטרה לגדל שחקן כדורסל דתי. "זה היה ונשאר החלום שלו. התחלתי לשחק באליצור רמת גן ואליצור גבעת שמואל. בכיתה ז' עברתי למכבי תל אביב והייתי שם עד לשלב הנוער".

לא הגעת להיות השחקן עם הכיפה בליגת העל.

"כשהייתי בנוער עברתי פציעה מאוד קשה, ושם המאמן אמר לי: שחקן גדול כבר לא תהיה, אבל מאמן כדורסל גדול תהיה. כך, מגיל 17 אני מאמן. שיחקתי בנוער לאומית של מכבי תל אביב, והמאמן על הספסל כל הזמן היה מתייעץ איתי מה לעשות. כשביקשתי כמה דקות על המגרש הוא אמר 'עזוב, אתה יותר חשוב פה לידי'. תמיד מאמנים היו מתייעצים איתי והפציעה פשוט סימנה את הדרך הנכונה למקום הנכון".

איך מאמן כמוך, הוותיק ביותר בליגה השנייה ועם ניסיון עשיר, לא הגיע עדיין לליגת העל? האם הכיפה מהווה מחסום?

"אין קשר בין הדברים", הוא מבהיר, "יש מעט מאוד משרות פנויות. כמה קבוצות יש בליגה הבכירה? 12 בסך הכול. אני המאמן הכי ותיק בליגה השנייה, זו השנה העשירית שלי. צריך שתהיה איזו פריצה מקצועית. גם שחקנים דתיים אין בליגת העל. ברגע שתהיה פריצה אחת או שתיים, בלי קשר לכיפה, אני מניח שתהיה גם חשיפה גדולה יותר".

עם זאת, הוא מודה כי "הבעיה הגדולה שאני רואה זו בעיה של נבחרות. אי אפשר לאמן עם כיפה נבחרות צעירות. בכל פעם שהשם שלי עולה בסבב מינויים לנבחרות האלה, אני לא יכול לאמן כי כל האימונים שלהן נעשים בשבתות".

איך מקבלים שחקנים זרים, שלא מכירים את המנטליות כאן, מאמן דתי בקבוצה?

"לפני כמה שנים היה לי שחקן מוסלמי שרצה להיות אימאם. הוא היה נכנס איתי להמון דיונים וממש הייתי היחיד שהוא נפתח בפניו. בליגה הלאומית בכל שנה יש לי שיח עם הזרים על זה. אני מגיע עם הכיפה, והם נוגעים בה ושואלים שאלות. בחגים הם מתעניינים למה בדיוק נבחרו התאריכים ומה ואיך חוגגים".

להירשוביץ יש אפילו דוגמה אקטואלית. "משחק אצלי השנה שחקן בשם ורנון טיל, והוא איתי כבר קדנציה שלישית בארץ. לפני כל משחק הוא נותן ברכה לכיפה שלי, והוא הפך את זה למנהג קבוע. הרבה פעמים הם לא מרגישים בנוח לשאול אותי והם שואלים את השחקנים הישראלים. זרים שנשארים הרבה זמן, כמו ורנון, באים אליי לפעמים לארוחת שישי, מתעניינים ושואלים – וכמובן גם מקבלים תשובות".

שלדג עדיף מכדורסל

בליגה הבכירה בכדורסל נראות כיום על המגרשים דווקא שחקניות דתיות, הראשונה שבהן הייתה נעמה שפיר. "התהליך הזה יקרה בסופו של דבר גם אצל הבנים", מעריך הירשוביץ.

למה בעצם הוא לא קרה עד היום?

"יש בעיה כרגע בציבור הדתי במחלקות הנוער. בסופו של דבר קשה לקחת מישהו מהציבור הדתי ולשים אותו בקבוצה חילונית – הן מבחינת ההורים, הן מבחינת התפיסה והן מבחינת הישיבות. יש גם בעיה במחלקות הנוער הדתיות מבחינת גישה, מבחינת איכות המאמנים ובעיקר מבחינת ההשקעה. הרבה ילדים נמצאים בישיבות עד שש או שבע בערב ואני לא בטוח שפסגת השאיפות של ההורים שלהם היא שהילד יהיה שחקן כדורסל".

אז הסביבה הדתית מקבלת פחות את העניין הזה?

"אם אין דחיפה של ההורים ודחיפה של האגודה ומקצוענות עד הסוף, קשה מאוד היום להגיע לרמה גבוהה באמת. יש הבדל גדול בין תחביב וכיף שלך שאתה בא לראות משחק, ובין זה שכל כולך מושקע במטרה להיות שחקן מוביל. על כל שחקן חילוני שהצליח בליגת העל או בליגה הלאומית, יש אלפים שלא צלחו את רמת הבינוניות. כך זה צריך להיות גם בציבור הדתי. כשזה יקרה, ייפתח הסכר".

מה החשש הגדול ביותר של ההורים?

"הילדים מאוד רוצים וההורים חוששים, או לחילופין ההורים רוצים יותר משהילד רוצה. ניגשו אליי הורים שמכבי תל אביב רצתה מאוד את הילדים שלהם וביקשו ממני: 'אל תשחרר את הילד מהקבוצה שלך. תגיד לו שאתה לא מוכן לשחרר אותו, כדי שלא ילך לקבוצה לא דתית'. יש חשש ששם הוא יוריד את הכיפה".

קבוצה גדולה היא מתכון להורדת כיפה?

"אני לא חושב שיש איזו נוסחה של להוריד כיפה או לא. הרבה מזה בראש של ההורים והילד והחינוך מהבית ומבית הספר". להירשוביץ יש הצעה לפתרון: "אני חושב שאחד הפתרונות הטובים לדבר הזה הוא שתהיה קבוצת כדורסל של אחת מהישיבות התיכוניות בליגת העל לתיכונים. זה יכול לתת פריצה מאוד גדולה לצעירים דתיים".

זה לא קרה עד היום. מדוע?

"זה לא קורה כי גם הישיבות מפחדות וראשי הישיבות חוששים מהחיכוך עם הקהל הלא דתי. יש הרבה סיבות מדוע, אבל זה לא יוצא אל הפועל בשום מקום. יש לנו מספיק שחקנים טובים שיכולים להביא קבוצה למקום גבוה בליגת העל לתיכונים. אין לי ספק בזה בכלל. רק צריך שמישהו ירים את הכפפה ואלך איתו באש ובמים כדי שקבוצה כזו תשחק ותצליח".

ויש עוד מניעות מצד ההורים, חוץ מהורדת הכיפה?

"רוב ההורים לא מסתכלים על כדורסל כמקצוע אפשרי. זה תחביב. הולכים למשחקים של מכבי בימי חמישי או של הפועל ירושלים בימים אחרים. מקצוע זה משהו אחר. יש תחרות היום על כל משרה במשק. אם זו השאיפה שלך ולא תעשה הכול בשבילה, לא תגיע ליעד. סביר להניח שאם תגיד לאביך שאתה רוצה להיות רופא, תקבל את כל התמיכה. אבל אם תגיד שתרצה להיות זמר או שחקן כדורסל, לא בטוח שזה יהיה המצב.

"עוד סיבה שאין שחקנים דתיים ברמה הגבוהה ביותר היא שרוב השחקנים שמסיימים נוער הולכים אחר כך ליחידות קרביות או לישיבות הסדר. יש אצלי שחקן שמאוד רצה להתפתח, אבל בסוף קיבל זימון לשלדג והלך. זה דבר הכי ברור ומובן לחלוטין".

ענף בלי אימונים בשבת

אז אחרי ששמענו את כל המניעות והסיבות, אנחנו מנסים להבין האם לדעת הירשוביץ, מאמן כדורסל שמאות ילדים ובני נוער עוברים בבית הספר לכדורסל של האגודה בניהולו מדי שנה, יש לשחקן חובש כיפה סיכוי אמיתי בליגת העל.

"ברור שלשחקן דתי יש מה לחפש בליגות הגבוהות", אומר הירשוביץ נחרצות. "אין הרי קשר לדת. אם אתה טוב על המגרש, אתה טוב. אין מניעה או הפרעה. במרבית הקבוצות אין אימונים בשבת בכלל, ובמעט הקבוצות שכן מתאמנות – אני מניח שאם היה להן שחקן טוב חובש כיפה, גם זה היה מתבטל. היכן שאימנתי לא היו מעולם אימונים בשבת, לא בליגת העל ולא בליגה הלאומית. יש גם לא מעט שחקנים מסורתיים בליגה".

ואתה רואה שינוי לטובה בשנים האחרונות?

"אני חושב שיש שינוי. יש ילדים שלוקחים מאמנים אישיים ויועצים מנטליים וזה בא דווקא מההורים, שמבינים שכדי שהילד יצליח צריך להשקיע. זה שינוי מרענן מאוד בגבעת שמואל. היו לנו הרבה קבוצות שהיו רק בשביל שיהיה לילדים איפה לשחק בליגה. היום אנחנו פועלים אחרת, בצורה הרבה יותר מקצועית, עם שלושה אימונים בשבוע. אם אין את הבסיס הזה - אני מעדיף לא לפתוח קבוצה".

זאת אומרת שהכול עניין של זמן. בסוף גם הכדורסלן עם הכיפה והציצית יכבוש את המגרש.

"אני חושב שכמו הקצונה בצבא, זה רק עניין של זמן עד שיהיו שחקנים דתיים חובשי כיפה בליגות הגבוהות. כי כדורסל זה המקום היחיד שספורטאי דתי יכול לבוא לידי ביטוי. כמעט כל ענפי הספורט האישיים מקיימים את התחרויות בשבת – אם זה טניס וג'ודו וענפים אחרים. הבן שלי, לדוגמה, עוסק בג'ודו, והוא לא יכול כמעט להשתתף בתחרויות. בכדורסל אין את הבעיה הזאת, ואני חושב שזה בדיוק המקום של הציבור הדתי לבוא לידי ביטוי בספורט".

כשהורים פונים אליך כדי שהילד יירד מעניין הכדורסל, אתה מנסה לשכנע אותם?

"אני לא מנסה לשכנע הורים. אני לא רוצה לקחת אחריות על משהו שאני לא יכול".

אליצור גבעת שמואל, שאותה מוביל הירשוביץ, פועלת בצורה קצת שונה מאגודות ספורט אחרות, מעצם העובדה שהיא רוצה להצמיח שחקני כדורסל חובשי כיפה שיהיו מקצוענים ויגיעו לרמות הגבוהות ביותר. "אנחנו פועלים בצורה מקצועית. אנחנו מלווים את המאמנים באופן צמוד, והמטרה היא לתת לשחקן את הבסיס כך שאחר כך הוא יוכל לבחור את דרכו. אנחנו נותנים את הבסיס המקסימלי למקצועיות, ובגילים הצעירים הדרך לפעמים חשובה יותר מהניצחון. בגילים היותר בוגרים ערך הניצחון הוא הרבה יותר משמעותי".

אתה כבר מזהה את הכישרונות הבאים, שאולי יפרצו את הדרך?

"יש לנו שחקנים שעובדים נכון, מרמת בית הספר לכדורסל, דרך מאמנים פרטיים וקבוצות מחוננים. כדי להגיע קדימה הם צריכים קודם כול כוח רצון מאוד גדול, שיתוף פעולה של ההורים ושל בתי הספר. הדרך להגיע למקומות הגבוהים ביותר צריכה להיות מאוד מיוחדת, או עם נתונים מיוחדים, או בדרך קשה וסיזיפית".

"יש לנו בגבעת שמואל הרבה שחקנים שאפשר לזהות שהם בדרך הנכונה, לא רק מבחינתנו אלא גם מבחינתם. מספיק שיש שניים-שלושה במחזור. בכל שנה יש קבוצות ששמות עין על השחקנים שלנו. יש מעברים מקבוצות שלנו למכבי תל אביב ולקבוצות הסביבה. מועדונים באים ורואים וגם למאמנים שלנו יש דרישה גדולה. זה כיף לשמוע. כל מי שרוצה להתקדם לליגה שבה אין לנו קבוצה, אנחנו מפרגנים ומשחררים בשמחה".

עד כמה מפרגנים? "בשבוע שעבר, בליגת נוער ארצית, הקבוצה שלנו איבדה את הסיכוי לאליפות ושחקן שלנו ביקש לעבור לנוער של מכבי פתח תקווה מליגת העל לנוער. העברתי אותו. להגיד שזה לא פגע בקבוצה? פגע. אבל למה לאבד את הסיכוי שמהילד הזה יצמח שחקן טוב? הרי זו המטרה שלנו".

בליגות הנמוכות רואים הרבה יותר כיפות על המגרש. לאליצור גבעת שמואל עצמה יש נציגות בליגה א'. גם בוגרי המועדון, שאת חלקם אימן הירשוביץ בעצמו והיום ילדיהם מתאמנים אצלו, הקימו קבוצה בליגה ב'. בליגה הלאומית משחק לפחות חובש כיפה אחד - ג'ונתן בייז, אבל הוא אמריקני במקור והירשוביץ סבור שהציפייה האמיתית היא לראות מישהו מתוך הציבור הדתי-לאומי, שנולד כאן ושבר את הסטיגמה. "הציבור הדתי רוצה לראות שחקן שצמח בבית הגידול שלו ונשאר נאמן למקור – עם הכיפה על המגרש, ברמה הגבוהה ביותר. אני חוזר ואומר שהראשון שיעשה את זה, יוביל עוד רבים אחריו להצטיין".

ומה לגבי העתיד? הירשוביץ מתכנן להיות חובש הכיפה הראשון על הקווים בליגת העל, אבל לא ממהר לשום מקום. "טוב לי כרגע בליגה הלאומית. אני מרגיש בה בבית ומאוד בנוח. אני מקווה שאקבל הצעה מקבוצה עם תקציב גדול ואני מאמין שמשם אגיע לליגת העל".

לא כדאי לפעמים להיות עוזר מאמן כדי להגיע לתפקיד הנכסף ברמה הגבוהה ביותר?

"העונה היו לי הצעות להיות עוזר מאמן בקבוצות גדולות בליגת העל, והעדפתי להישאר מאמן בליגה הלאומית. באופי שלי זה מה שאני מחפש – להוביל. הייתי עוזר מאמן ארבע שנים והספיק לי. כרגע טוב לי איפה שאני".

הירשוביץ מביט קדימה לאורך כל השיחה. הוא שב ומחדד כל הזמן שהמחזה של כיפה בליגת העל בכדורסל יתרחש בעתיד הנראה לעין. אם זה ייקח שנה או חמש שנים - קשה לו להתחייב. אבל אין לו ספק שגם המקום הזה ייכבש על ידי חובשי הכיפות מתוך מצוינות, ובלי לוותר על הערכים והעקרונות.