בג"ץ: הנאשמים מתבקשים לקום על רגליהם.
מתיישבים: כבודם, אנחנו לא נאשמים. אנחנו עותרים.
בג"ץ: אתם מתנחלים?
מתיישבים: אפשר לומר...
בג"ץ: אז אתם בכלל לא גרים בתחומי מדינת ישראל. ובכן, אתם מבקשים שניאות לדחות את פינוי בתיכם הבלתי חוקיים ו/או בלתי מוסריים ו/או בלתי מתקבלים על הדעת.
מתיישבים: איזו דעת?
בג"ץ: דעתנו, כמובן. למה, אתם מכירים דעה אחרת?
מתיישבים: תראו, באופן עקרוני...
בג"ץ: שקט בבית המשפט! כמו כן, הנאשמים מבקשים מהשופטים הנכבדים – יפה, אהבנו את הניסוח – לדחות את העתירה המבקשת למנוע מהנאשמים המפונים להתיישב על קרקע אחרת שנגזלה ו/או נעשקה ו/או נחמסה מהפלשתינים.
מתיישבים: אין שום הוכחה שזו קרקע שלהם.
בג"ץ: בטח תכף תגידו שאין דבר כזה פלשתינים.
מתיישבים: כבודם, אנחנו יכולים להגיד משהו?
בג"ץ: לפני הכול אתם חייבים להתחייב לקבל כל הכרעה שנכריע ולהימנע מכל סוג של התנגדות ו/או מחאה ו/או הבעת דעה שאינה עולה בקנה אחד עם דעתו הצודקת ו/או קובעת ו/או חלוטה של בית המשפט הנכבד.
מתיישבים: כבודם, חופש המחאה הוא יסוד חשוב בדמוקרטיה...
בג"ץ: האם אתם מתחייבים לקבל את כללי הדמוקרטיה?
מתיישבים: כן.
בג"ץ: שאנחנו נקבע.
מתיישבים: מי קבע שרק אתם קובעים?
בג"ץ: אנחנו.
מתיישבים: סליחה, כבודם, זה לא דמוקרטי.
בג"ץ: אנחנו הדמוקרטיה.
מתיישבים: אבל לפי זה, מי שמותח עליכם ביקורת הוא...
בג"ץ: פוגע בדמוקרטיה. כעת נחזור שנית על שאלתנו – האם מתחייבים אתם לציית לכל אשר נפסוק בלי כל פקפוק ו/או שיהוק ו/או העוויית פנים העשויה להתפרש כהבעת אי נוחות מסוימת מפסיקתנו?
מתיישבים: רגע, אבל אם חוקי המדינה לא חלים ביו"ש אז גם לכם אין סמכות עלינו, לא?
בג"ץ: סמכות בג"ץ חלה על כל העולם ו/או כדור הארץ ו/או החלל החיצון ו/או יקומים מקבילים, חוץ מהנגב.
מתיישבים: אבל...
בג"ץ: בג"ץ הוא המאציל סמכויות למדינה, לא להפך. כעת נשאל בפעם האחרונה – האם אתם מודים שאין דמוקרטיה מלבד בג"ץ ואהרון ברק הוא נביאו?
מתיישבים: אה...
בג"ץ: כן ו/או לא?!
מתיישבים: כן.
בג"ץ: כן?
מתיישבים: כן, כן.
בג"ץ: ואתם מתחייבים לומר בכל בוקר "שפיט אני, בגיץ אני, מחיץ אני"?
מתיישבים: כן! בסדר? עכשיו אתם מוכנים סוף סוף לדון בעתירה שלנו?
בג"ץ: כן.
מתיישבים: אתם מסכימים לדחות את הפינוי עד שנתארגן על דיור חלופי?
בג"ץ: כן.
מתיישבים: ומרשים למדינה ליישב אותנו על קרקע אחרת?
בג"ץ: כן.
מתיישבים: באמת?
בג"ץ: לא.
גבוה למטה
לא יודע מי צודק בסכסוך הלא נגמר בין טייסי אל-על להנהלת החברה, אבל דבר אחד אני כן יודע: נמאסתם. טוסו לנו מהעיניים.
שמחה גדולה הלילה
מי שגר בעיר מכיר את התופעה: אחד התושבים עושה מסיבה, מזמין חברים, וכדי לא לקפח את השכנים הוא מעמיד רמקול אימתני ומזכה גם אותם במוזיקה בלתי נסבלת בדציבלים בלתי אפשריים.
מה עושים?
אפשר לגשת אל השכן, לדפוק לו בחוזקה על הדלת (אם דופקים חלש הוא לא שומע), לבקש ממנו בצעקות מנומסות להחליש את המוזיקה, ולשמוע ממנו בתגובה ש"חוגגים קצת, מה קרה?"
אפשר גם להתקשר למשטרה ולדרוש לאכוף את החוק שאוסר על השמעת מוזיקה רועשת בשטחי מגורים. אבל המשטרה היא כמו מטוס של אל-על – לפעמים היא באה, לפעמים לא.
כך שהדבר היחיד שנותר הוא לסגור היטב את כל החלונות, להתחפר מתחת לשלוש שמיכות עבות, ולהגות באמרה "טוב שכן קרוב מאח רחוק" שכתב שלמה המלך, שהייתה לו חוכמה עצומה ולא היו לו שכנים מרעישים.
אז ביום שני שעבר, בשמונה וחצי בערב, פתחו השכנים מהבניין הסמוך בהרעשה אימתנית במיוחד. הפעם הם ממש דאגו שנשמע כל מילה וכל תו, למרות שסגרנו את כל החלונות בבית בגלל הקור ובגלל החור בראש שהם עשו. באחת עשרה בלילה, כשהמסיבה רק הלכה והתעצמה, ירדתי לזרוק את הזבל ופגשתי את אחד השכנים שעמד שם בעיניים טרוטות ואוזניים שמוטות. אמרתי לו שלדעתי, הפעם הם ממש הגזימו.
"זו מסורת קדושה", הוא צעק כדי להתגבר על קולות האגודה להגברת הצרחן, "היום ד' בשבט, יום פטירתו של הבבא סאלי".
"זכותו תגן עלינו", אמרתי, "וגם על השמיעה שלי".
"אתה מזלזל בהילולה שעושים לזכר הצדיק?", הוא נזף בי.
"חס וחלילה", אמרתי, "אבל לא נראה לי שהבבא סאלי נהג להאזין לשירים שהם שומעים שם".
"אתה יודע מה הבעיה שלך?", הוא אמר.
"כן", אמרתי, "שלא נותנים לי לישון".
"אתה לא מסוגל לקבל אנשים שמתחברים ליהדות דרך הרגש", הוא פסק, "אנשים שאולי לא שומעים בדיוק שירי קודש, אבל עושים את זה דווקא ביום פטירתו של הצדיק כי ככה הם מתדבקים בו ובתורתו. אתה פשוט שכלתני מדי".
הוא צודק, אמרתי לעצמי. אם יש יהודים שמתחברים לעולמות העליונים על ידי הרעשת העולמות התחתונים עד השעות הקטנות של הלילה, מי אני שאדרוש מהם לזכור שיש עוד יהודים בעולם. אולי אני באמת יותר מדי מקובע, יותר מדי חושב את עצמי, יותר מדי חושב באופן כללי. אולי באמת המשכיל – בעת ההיא יידום. ממילא אף אחד לא ישמע אותי ברעש הזה.
שירים עם שפם
כל מי שפגש אי פעם בספרים של אורי אורבך, שבעוד שבועיים יחול יום השנה השני לפטירתו, הושפע מהם. השירים של אורי ז"ל, עם הפשטות הגאונית שבהם, נגעו בנו, הצחיקו אותנו, ריגשו אותנו.
ניר סרי, מוזיקאי מוכשר ובעל יוזמה, גם הלחין אותם. לפני כמה שנים הוא פנה לאורבך, השמיע לו את הלחנים וזכה לברכת הדרך וגם לכמה הערות מחכימות ושנונות. מי שהכיר את אורי ידע שכל הערה שלו הייתה מחכימה ובעיקר שנונה.
עכשיו סרי מוציא אלבום עם המילים הקולעות של אורבך ובעיבודים מושקעים במיוחד, בליווי 26 נגנים ואמנים מהשורה הראשונה כמו דוד ד'אור, דניאל זמיר, אברי גלעד, גולן אזולאי, ג'קי לוי, אנדרדוס, אודהליה ברלין, לבנת בן חמו וגילן שחף. כדי לממן את האלבום השאפתני פתח סרי בגיוס באמצעות הדסטארט, ומי שיצטרף יקבל את האלבום החדש ועוד כמה צ'ופרים. אני בטוח שגם אורי אורבך מזמזם עכשיו את השירים שלו ממקום מושבו בעולם שכולו טוב.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com