מול בג"ץ במלוא המאמץ

במקום להרים ידיים מראש במאבק המשפטי על חוק ההסדרה, יש לנהל קמפיין מושקע ומקצועי, כמו במערכת בחירות

עמיאל אונגר , י"ג בשבט תשע"ז

מול בג"ץ במלוא המאמץ-ערוץ 7
בעיני העותרים הערבים הפגיעה ביהודים עדיפה על פיצויים נדיבים. בתי עמונה נהרסים בצו בג"ץ
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

לאחר שחוק ההסדרה עבר בכנסת, הרוח השפופה בימין לקראת העתירות לבג"ץ שבדרך מזכירה לי את נבחרת ישראל בכדורגל ואת חישובי הסיכויים שהיא עושה לעצמה לקראת ניסיון להעפיל לטורניר בינלאומי יוקרתי.

קברניטי הנבחרת מניחים מראש שמול אריות כמו ספרד או איטליה אין לנו סיכוי, ולכן יש להשקיע את עיקר המאמץ מול השועלים, בתקווה לגנוב מקום שני או שלישי בבית המוקדם. אני חושש מההנחה שאין טעם להשקיע מאמצים בקרב שנראה כאבוד מראש בבג"ץ, ולכן יש לתכנן את התגובות שלאחר ההפסד, וכדברים המיוחסים לח"כ שולי מועלם – לגבות מבג"ץ מחיר על פסיקתו.

האסטרטגיה הזאת שגויה. גם אם לצורכי ספין כדאי להנמיך ציפיות ולא לראות בערכאה העליונה מגרש הוגן, אסור לאמץ גישה שמוותרת מראש על הצגת הטיעונים שלנו בצורה הרהוטה והמקצועית ביותר. ככל שכבוד השופטים יצליחו להציג את עצמם כמי שמנפנפים בקלות "חוק בלתי חוקי בעליל", כך גם השלבים המאוחרים של המאבק ייפגעו. עלינו להפוך את הקרב המשפטי לצמוד, לכל הפחות בדעת הקהל, כדי שנוכל לטעון לאחר מכן שלא זכינו להתייחסות הוגנת בבג"ץ.

לצורך כך יש לגייס להגנת החוק בפני בג"ץ מומחים למשפט בינלאומי כמו פרופ' אבי בל, וכמו אלן בייקר, היועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ. אפשר גם לייבא מומחים מבחוץ, כגון פרופ' יוג'ין קנטרוביץ' ואחרים.

צריך לזכור גם שישראל, כמו ארצות הברית, פועלת במשפט הבינלאומי על פי השיטה הדואלית: במקרה של סתירה בין המשפט הבינלאומי למשפט הפנימי, האחרון גובר. לדוגמה, במשפט אייכמן הועלתה הטענה שאין לישראל סמכות לשפוט אותו על פי הדין הבינלאומי, וכן שאייכמן נחטף מאדמת ארגנטינה ולכן אסור לישראל לנצל מעשה הנוגד את המשפט הבינלאומי. בג"ץ דחה את הטיעון הזה בין השאר בנימוק שהחוק הישראלי גובר, ושאם ארגנטינה תתבע את ישראל על בסיס המשפט הבינלאומי - ישראל כבר תתחשבן איתה.

בכלל, יש להתייחס למערכה הזאת, שתחל בהגנה על חוק ההסדרה ותימשך במאמץ להחזיר למערכת השלטונית את איזוניה ובלמיה מול האימפריאליזם השיפוטי, באותו כובד ראש שמתייחסים למערכת בחירות. זה אומר לקחת יועץ אסטרטגי, יועצי תקשורת ותחקירנים ולהקצות תקציבים לניהול המאבק. מנהלי הקמפיין יחליטו גם את מי כדאי לשגר לתקשורת ואיך לעטוף את המסר על מנת לפרוץ מחוץ לגבולות כוחותינו. אנחנו נאבקים לא רק על הבתים בהתיישבות (דבר החשוב בפני עצמו), אלא גם על המשילות במדינת ישראל - עטיפה צודקת בפני עצמה שגם יכולה להרחיב את מספר התומכים במאבק.

אני רוחש כבוד לח"כ מוטי יוגב, אבל אסור לשגר אותו אל תוך הלוע של אסתי פרז בחצי היום, כאשר צפוי שהיא תשלוף מולו משפטן כמו פרופ' אמנון רובינשטיין. עימות כזה מטרתו ליצור מצג שווא של מחלוקת שמצדה האחד גמדים פוליטיים כביכול ומהצד השני אנשי הגות שמגיבים ללא משוא פנים. הייתי שולח לרדיו את פרופ' אבי דיסקין, או את שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן.

אם גדעון סער מתיימר להנהיג בעתיד את הימין, עליו להתגייס ולשמש כאחד הדוברים של הקמפיין הזה. באותה מידה צודק ח"כ בצלאל סמוטריץ' שבמקרה שמשה כחלון יהיה המכשול העיקרי, עליו לדעת שהוא ישלם מחיר פוליטי, במיוחד אם בכוונתו לחזור הביתה לליכוד.

שהפרה של השכן תמות

פעם אחת הופיעה פיה טובה בפני איכר רוסי והבטיחה לו למלא את משאלתו. הרהר האיכר וביקש שהפרה של השכן תמות. הסיפור הזה, המבטא את צרות העין והקנאה, מאפיין גם את גישתם של תושבי הכפר הערבי סילוואד בבג"ץ עמונה. אראלה התקשרה לבשר להם שזכו בפיס, ובתמורה לאדמה שאין לה כל ערך ממשי הם עומדים להתעשר. אבל הם העדיפו לוותר על הכול ולבקש מהפיה הטובה מ'יש דין' שהבתים של היהודים ייהרסו, או כדברי המוכתר שלהם – שהיהודים יחזרו לאירופה.

את ההיגיון הזה, עקום ככל שיהיה, עוד אפשר להבין. קשה יותר להבין את ח"כ בנימין זאב בגין, שכינה את חוק ההסדרה "חוק הגזל", ואת יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג שהזהיר מפני "דגל שחור". בגין מזדעק בכל פעם שהוא מזהה פגיעה בבג"ץ, והרצוג מתנגד לסיפוח יהודה ושומרון. אבל הדבר אינו מצדיק את התיאורים החמורים שנקטו. חוק ההסדרה אינו חוק גזל, אם הוא היה כשר לחלוטין ברמלה או ברמת הגולן ובכל מקום שהוחל בו החוק הישראלי. הביטוי "דגל שחור" הופיע בפרשת כפר קאסם מ‑1956, כאשר חיילי צה"ל טבחו בכפריים ערבים. הענקת פיצויים נדיבים לבעלי קרקעות אינה מתקרבת לטבח.

מילא שבגין והרצוג אינם מודאגים מהשימוש שיעשו אויבינו בהגזמותיהם, אבל כפרלמנטרים מכובדים מצופה מהם להקפיד על תרבות הוויכוח.

לעקוף את בוש מימין

אליוט אברהמס צפוי להתמנות לתפקיד תת-מזכיר המדינה בממשל טראמפ. אברהמס הוא גיסו של ג'ון פודהורץ, עורך הירחון 'קומנטרי'. כמו פודהורץ, גם אברהמס תומך חזק בישראל ומבקר חריף של ממשל אובמה. גם אברהמס, כמו גיסו, לא התלהב ממועמדותו של טראמפ. זהו מינוי ראשון של ניאו-שמרן, שגם היה בין בכירי קובעי מדיניות החוץ בממשל בוש. אברהמס מייצג אפוא שתי קבוצות רפובליקניות שהיו ממודרות עד עתה מהממשל החדש.

ישראל צריכה להיות מרוצה מהמינוי, אבל הוא גם יוצר תסבוכת מסוימת. אברהמס נמנה בשעתו על מנסחי מכתב בוש בעת הגירוש מגוש קטיף, שביטא הכרה אמריקנית לכאורה בגושי ההתיישבות. עם שובו של אבהרמס לצמרת הדיפלומטית, חוזר מכתב בוש לשולחן. בימי אובמה ישראל הייתה מקבלת את המכתב בשתי ידיים, אולם בעידן טראמפ, ועם התחזקות התמיכה בסיפוח לעומת התנתקות, המכתב הזה עלול להיתפס כצמצום אפשרויותיה של ישראל.

אבל יש לציין שאברהמס התקרר לגבי פתרון שתי המדינות, ובטור שכתב ל'נשיונל ריביו' ביולי אשתקד, הוא שיבח את מצע המפלגה הרפובליקנית שהשמיט כל אזכור למדינה פלשתינית. אברהמס כינה זאת התקדמות. לאור ניסיונה באזור, ארצות הברית הפכה יותר צנועה, ומול המשך תקוותיה לפתרון הסכסוך היא מבינה שאסור להיצמד לפתרון אחד ויחיד.