זמן להסדרה גם מול בג"ץ

במקום לדון בשאלה האם בג"ץ יפסול את חוק ההסדרה או לא, צריכים חברי הכנסת של הימין לאותת לשופטים שלפסילה יהיו השלכות קשות

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , י"ג בשבט תשע"ז

זמן להסדרה גם מול בג"ץ-ערוץ 7
פחות משני מינויים שמרניים יהיו כישלון מהדהד. איילת שקד ומרים נאור
צילום: יעקב לדרמן, פלאש 90

העתירה הראשונה נגד חוק ההסדרה כבר הוגשה. מן הסתם היא נכתבה עוד לפני שהחוק אושר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת ביום שני השבוע.

העותרים, 17 רשויות מקומיות פלשתיניות ושלושה ארגונים פלשתיניים, אפילו לא המתינו בנימוס עד לפרסומו של החוק ברשומות, וכבר הגישו אותה למזכירות בית המשפט העליון. זאת משום שהחוק משנה את המצב בשטח באופן מיידי. הסיבה לכך היא שהחוק כולל הוראה שמשעה באופן אוטומטי, מיד עם כניסתו לתוקף, את כל צווי ההריסה נגד בנייה בלתי חוקית הכלולה בהגדרות החוק.

העתירה, ואלה שיבואו אחריה, לא מפתיעות איש. השאלה הגדולה באמת היא מה יקרה בעקבותיהן, והסימנים, צריך לומר כבר כעת ביושר – מדאיגים. חברי הכנסת של המחנה הלאומי, ובעיקר שרי הממשלה, יכולים להגיב לעתירות הללו בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא להסתפק בקריאות נרגשות לבג"ץ שלא לקבל את העתירות, ובמידה שהשופטים יחליטו כן לקבל אותן להפנות את האשמה לבג"ץ תוך אמירת "אנחנו את שלנו עשינו". האפשרות השנייה היא לא לחכות לשופטי בג"ץ, ולהתחיל לפעול כבר עכשיו באופן אקטיבי על מנת לגרום לשופטי בג"ץ לקבל את ההחלטה הראויה, כלומר לדחות את העתירות נגד חוק ההסדרה.

מה בעצם הממשלה יכולה לעשות? תרשו לי לחזור אחורה קצת פחות משמונים שנה, ואל תתפסו אותי בדיוק על השנה. נשיא ארצות הברית באותם ימים הוא פרנקלין דלאנו רוזוולט, ותוכנית הדגל שלו היא ה"ניו דיל" שנועד לחלץ את ארצות הברית מהמשבר הכלכלי העמוק שאליו נקלעה, ושכולל מעורבות ממשלתית עמוקה. בארצות הברית מינוי שופטי בית המשפט העליון הוא עניין פוליטי לחלוטין שנמצא בסמכותו של הנשיא, וכך מצא את עצמו רוזוולט מול בית משפט עליון שמרני באופיו, שלא מאמין במעורבות ממשלתית. בית המשפט העליון נדרש לדיון בכמה עתירות, וביטל בזה אחר זה את תוקפם של חוקי ה"ניו דיל" שחוקק ממשל רוזוולט.

כדי להבין את הצעד הבא שנקט רוזוולט צריך לומר עוד משהו על השיטה האמריקנית. בבית המשפט העליון של ארצות הברית מכהנים תשעה שופטים, מיום בחירתם ועד יום מותם, אלא אם הם מחליטים מרצונם לפרוש קודם לכן. התוצאה היא שנשיא לעולם איננו יכול לדעת מראש מתי יעלה בידו לשנות את הרכב בית המשפט העליון. רוזוולט, שמאס בסיכול מדיניותו בידי בית המשפט העליון, הגיש לקונגרס הצעת חוק, לפיה על כל שופט שחצה את גיל 70 ימונה שופט נוסף לבית המשפט העליון. אם ההצעה הייתה מתקבלת רוזוולט יכול היה למנות עוד כמה שופטים והאיזון בבית המשפט העליון של ארצות הברית היה מתהפך. רוזוולט לא הצליח לגייס רוב ליוזמה, אך למעשה כבר לא היה בה צורך. שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית הבינו את הרמז, ושרשרת ביטולי החוקים הסתיימה.

קשה ברגע זה לומר מה הם בדיוק הצעדים שצריך לנקוט כדי להבהיר לשופטי בג"ץ שלביטול חוק ההסדרה יהיה מחיר בעייתי מבחינתם. זו יכולה להיות הצעה להוסיף שופטים, קידום ביטול חוק סער או קידום מהיר של חקיקת פסקת ההתגברות. זה יכול להיות גם רעיון אחר. העיקר הוא שהשופטים יבינו את המסר. הכדור בהקשר זה נמצא בידי אדם אחד, בנימין נתניהו שמו. הוא זה שיצטרך לתת את ההסברים אם החוק ייפסל.

למרבה הצער, בשלב זה נוצר הרושם, לפחות בכל מה שנוגע להתנהלות הפומבית, שמרבית מנהיגי המחנה הלאומי בחרו באפשרות הראשונה. לטעמם תפקידם הסתיים ביום שני השבוע, לפני חצות, עם אישורו של חוק ההסדרה בכנסת בקריאה שנייה ושלישית. הקריאות הנרגשות לשופטי בג"ץ כבר יצאו וכעת מנהיגי הימין במידה רבה פשוט משלבים ידיים.

רגע המבחן של איילת שקד

חלון הזמן לבחירת שופטי בית המשפט העליון הולך ומתקרב. בעוד כחודשיים יפרוש הראשון מבין ארבעת שופטי בית המשפט העליון הצפויים לסיים את תפקידם ב‑2017, ועד אז מקווה שרת המשפטים לבחור את כל ארבעת המחליפים. מאחורי הקלעים נמשכים כל הזמן המגעים בניסיון לאפשר את בחירת השופטים ברוב מיוחס, כשברקע מרחף האיום בביטול חוק סער שלא ברור עד כמה הוא ישים.

אלא שהשמועות הדולפות החוצה מהמגעים בין השרה שקד לנשיאת בית המשפט העליון לא מעודדות. צריך להדגיש שברגע זה המידע הוא בגדר שמועות, מאחר שככל הידוע לנו הדיל הסופי טרם נתפר, ובדברים הללו תקף הכלל שעד שאין הסכם מלא, אין הסכם כלל.

בעוד נשיאת בית המשפט העליון מחזיקה בזכות הווטו המעשית שהוענקה לשופטים בחוק סער, לשרת המשפטים מצידה גם כן יש קלף חזק. אם היא תחליט לעכב את המינוי בתשעה חודשים, כל נציגי בית המשפט העליון שחברים בוועדה יאבדו את מקומם בה, כי כהונתם בבית המשפט העליון תפקע. נכון, בית המשפט העליון ייאלץ אז לפעול בהרכב חסר, אבל זה כבר קרה בעבר ומדינת ישראל המשיכה לעמוד על תילה. אם שקד תצליח לגייס במקביל בוועדה לבחירת שופטים רוב רגיל לביטול שיטת הסניוריטי, שיטה שאיננה מעוגנת בשום חוק, הרי שהאיום יהיה חריף מאי פעם. גיוס כזה יהיה קשה, אבל אפשרי.

לאיילת שקד יש כעת לא מעט כוח ביד. אם היא לא תצליח להביא בעזרתו לפחות שני מינויים מהרמה הגבוהה ביותר, כדוגמת מינויו של פרופ' גידי ספיר, יהיה זה כישלון מהדהד. שקד חייבת להבין שאם ייבחרו לבית המשפט העליון מועמדי אסכולת ברק, כיפה על ראשם לא תהווה פרס ניחומים של ממש.

ריקבון מימי הטורקים

הסיטואציה המביכה שבה ניסה יו"ר ההסתדרות המכהן לבלום את ניסיונה של ח"כ שלי יחימוביץ' להתמודד על ראשות ההסתדרות, הציפה פעם נוספת אל פני השטח את הריקבון העמוק שפשה בארגון הזה. ההסתדרות, ארגון העובדים הגדול והמשפיע בישראל, מתנהל שנים ארוכות במחשכים, בלי שקיפות ובקרה, בחסותו של חוק האגודות העות'מאני המיושן שכיום תקף איכשהו כמעט רק בכל הנוגע לארגוני עובדים. תחת אותה חקיקה מימי הטורקים מתנהלת בהסתדרות מערכת קח-תן שהופכת את הדמוקרטיה הפנימית לבדיחה.

רוצים דוגמה? הנה: חוקת ההסתדרות קובעת בחירות כלליות אישיות לראשות הארגון מדי קדנציה. אם יו"ר ההסתדרות פורש באמצע קדנציה נבחר מחליפו ב"בית נבחרי ההסתדרות", ורק בסיום הקדנציה נערכות בחירות כלליות. כך נוצר מצב שבו כל יו"ר בעשורים האחרונים בוחר לו יורש ומצניח אותו לתפקיד. ההצנחה מבוצעת כך שליורש יהיה מספיק זמן להיערך לבחירות הכלליות, ועד למועד הבחירות הכלליות הוא כבר ישלוט היטב במנגנון. כך קרה גם הפעם, כשניסנקורן הצליח לגייס את תמיכת כל הסיעות, וכמעט מנע מיחימוביץ' את זכות ההתמודדות עצמה.

דוגמה שנייה: אתם בטח משוכנעים בכך שמי שבוחר את ועדי העובדים הם נציגיהם, והנציגים של העובדים דואגים תמיד רק לאינטרס שלהם. אלא שזה לא ממש כך. כדי להכריז למשל סכסוך עבודה נדרשת הסכמת הנהגת ההסתדרות, כך גם בחתימת הסכם קיבוצי. ואם זה לא מתאים ליו"ר ההסתדרות? אתם יכולים לשאול את עובדי רשות השידור מה קורה אז.

****הפינה הכלכלית****

הזמנה להונאת פונזי

מיסוי הדירה השלישית עוד נמצא בשלבי הרצה, ומוקדם לדעת כיצד הוא אכן יתבצע בפועל, אך השדר שהוא מעביר לשוק הוא ברור מאוד והחל לחלחל כבר מהשלב שבו הוא עוד היה רק בגדר רעיון. המסר לציבור הישראלי הוא פשוט: אל תשקיעו את כספכם בנדל"ן, חפשו אפיקים אחרים. דירה אחת להשקעה זה עוד בסדר, שתי דירות ומעלה כבר הרבה פחות.

נכון, המדינה אכן הציעה למי שימכרו את דירותיהם חלופות השקעה ברמת אטרקטיביות מסוימת, אבל החלופות הללו אינן מסוגלות לתת את מה שנותנת השקעה בנדל"ן, בוודאי בכל הנוגע לתחושה. כשישראלי רוכש דירה להשקעה הוא למעשה עושה עסקה משולשת: קונה נכס מניב שההכנסות ממנו יעבו את הפנסיה שלו, או במקרים רבים שבהם אין לו פנסיה מסודרת (עצמאים, שכירים שעבדו במשך שנים ללא פנסיה וכדומה) יהוו את הפנסיה. בנוסף לכך הוא קונה לעצמו נכס שמהווה כרית ביטחון כלכלית, כזו שבשעת מצוקה ניתן להישען עליה כבטוחה איכותית להלוואה או אפילו למכור ולהשתמש בכסף כאשר אין ברירה. לבסוף הוא מעבה עם הנכס את הירושה שיותיר אחרי 120 שנה לילדיו.

ההיגיון הכלכלי שבשיטה הזאת איננו מובהק, אולם מבחינה פסיכולוגית היא עובדת היטב משלל סיבות. ראשית, בנכס נדל"ן יש הפרדה מובהקת בין הקרן, שאיננה נזילה וערכה מעט מאוד פעמים יורד נומינלית (אם כי בתקופות שונות בהחלט עשוי לרדת ריאלית), ובין התשואה השוטפת - שכר הדירה. לכן קל מאוד להכניס את התשואה השוטפת למחזור בלי להתפתות לנגוס בקרן, פשוט מאחר שהנגיסה בה כמעט בלתי אפשרית. בנוסף לכך, לתשואה השוטפת, כלומר השכירות, יש נטייה לעלות עם השנים פחות או יותר בקצב עליית רמת החיים. המשמעות היא שההסתמכות על שכר הדירה כרכיב פנסיוני, נותנת הצמדה לרמת החיים שטובה יותר מההצמדה המאוד מינימלית שקיימת בפנסיה הרגילה שכולנו נקבל.

אלא שהשדר שמעביר האוצר במס הדירה השלישית ובצעדים נוספים שנעשו בשנים האחרונות הוא חזק מאוד. מאוד סביר להניח שבתקופה הקרובה נראה לא מעט כסף שמחפש בית חדש, אפיק אטרקטיבי אחר להיות מושקע בו. התופעה הזאת עלולה להיות גן עדן לנוכלים, רמאים ויועצי השקעות כושלים עם יכולת שיווק טובה. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהמציאות הנוכחית היא כר פורה להונאות פונזי לסוגיהן השונים. מי שעיניו בראשו כדאי מאוד שישים לב לכך, ייזהר מפיתויים כאלה בעצמו ויסייע גם לקרוביו ומכריו שלא ליפול בכך.

לתגובות: pyuter@gmail.com