"גן עדן די קטן, וגבולו גהינום", ככה שרה לי ריקי גל עת הייתי צעירה ומטומטמת והאמנתי לה. מאז כבר המציאו את הוויז וגבול גהינום נמצא לדעתי כבר בסוריה שם ילדים קטנים נופחים את נשמתם בשם אהבת מולדת, אל או השד יודע מה.
"וולנטיין די" אומרים לי כולם, "תני קצת לשמוח" מפריחים לבבות באימוג'י, חונקים את הכרטיס ב"ללין", הגברים חרדתיים במקצת לא לשכוח, והנשים מתחרות במקצת מי הכי רומנטי.
"אבל אני דוסית" אני עונה להם, ויום האהבה שלי הוא אחר. לא רק קלנדרית, מהותית. "בזמן שאתם חוגגים" אני אומרת, אחוזי הגירושין מעלים מפלס ואהבה בוערת מחזיקה בין יומיים לשנתיים במקרה הממש טוב.
אהבה מתכלה
מה קרה לה לאהבה? ומה קרה לנו בדרך אליה?
תמיד חשבנו שאהבה היא הבערה הזו בלב, שמעלה אותו ל200, זו שמורידה לנו את התאבון שמאבדת בנו את הדעת, לפעמים מביאה אותנו אל פי תהום.
ראינו כבר משפחות מתפרקות עליה, ילדות מתבזבזות עליה, וזקנים מצטערים עליה קצת אחרי שמצעירים ממנה. האהבה המודרנית היא כזו בה אתה מרגיש הכי אתה, כמעט טלפטי עם מושא אהבתך, אהבה בה אתה יכול להרגיש הכי נוח הכי פתוח (מה שזה לא יהיה), ואז אחרי כמה חודשים או שנים נכנסים הילדים לסיפור, היא נמתחת ומתכווצת, המשכנתא מכרסמת העבודה שוחקת והאהבה ההיא, אנא היא הולכת?? לשום מקום בד"כ.
היום נורא מודרני להתגרש (אם בכלל העזת להתחתן), היום התרגלנו לשמוע "לא טוב לך? למה להישאר במערכת יחסים כזו?" וכך קורה שמה שהיה פעם אהבה בשחקים פתאום שורף כל חלקה טובה והופך בייניכם לתיעוב קשה ומזיק. התשוקה שותקת, השיגרה משגרת, ואנחנו לא מבינים לאן פנתה אהבתנו.
לאן פנתה אהבתנו?
אז לאן היא באמת פנתה? "אהבתנו"? אהבתנו יקיריי היא אכן "אהבת עצמנו" בחרנו במי שמעיף אותנו על עצמנו בעיקר. זה לא רע בתור התחלה אבל זה ממש לא יכול להחזיק את העסק. כי זה עסק. אולי הכי חשוב שהקמתם בחיים. הוא לא יכול להתקיים על כימיקליים לאורך זמן. הוא חייב גם חוץ מלבבות קצת מוח. כזה שמשתלט על הלב מדי פעם ונותן לו ברקסים. מסביר לו שגם כשהוא חולה, גם כשהיא מובטלת, גם כשהוא מקריח וגם כשהיא מזדקנת עדיין יש כאן חסד נעורים ויש בשביל מה. ולא כי יוצא לי מזה משהו אלא פשוט מכח הברית כי בחרתי, בחולי ובבריאות, בעוני ובעושר. בחרתי להתמסר.
בשביל זה יקיריי צריך וגם כדאי לבחור ממקום נקי, כי מי נכנס לעסק מסטול? או שתוי? לעסק אתה רוצה לבוא סחי, צלול, שקול ומדוד. (בדיוק בגלל זה, כל העירבוב הזה שלכם לפני שהחלטתם נראה לי הדוסית מסוכן כ"כ. אתם בודקים הכל מוקדם מדי מבזבזים את הארסנל על רגע. משכחים כאבים, מתאהבים, מתערבבים ומפרים את כושר השיפוט שלכם במקום בו אתם הכי זקוקים לו. אבל עזבו, זה כבר לטור אחר)
לאהוב את הנכון
אני לא אגיד ש"כל הדוסים" כי גם אצלנו מתגרשים. ובכלל אין לי עניין לדבר בעד הדוסים אלא רק בעד הדת היהודית. כי הפוך מכל העולם היא מחנכת ליציאה מגבולות עצמך, להתמסרות למען האחר, למען הנכון, למען ערכים כמו נתינה וחינוך ומשפחה. היא כזו שדורשת ממך לא לעוף על עצמך אלא לגלות את עצמך תוך כדי ויתור על עצמך.
היא מבעיה את דעתה בצורה חד משמעית על כל ביס בתפוח ועל כל יציאה (סליחה) מהשירותים היא דורשת ממך שליטה עצמית על תאוותיך גחמותיך וחלומותיך. היא דורשת ממך לשפר את הרגע ולא לפנטז אותו עם מישהו אחר. וזו חברים, היא אהבה אמיתית. כזו שמכריחה אותך להשתנות, לא להתבוסס באיזור הנוחות כל עוד הוא מתאפשר ולחתוך ברגע שהוא מתפשר.
וולנטינוס. הקדוש?
וולנטיין דיי הוא יום שחוגג איזה בלוף שמכרו לנו שנים בסרטים רומנטיים וב"love boat" ביום שישי בצהריים.
ואם כבר אתם ממש בעניין ונשארתם לקרוא עד עכשיו אז עוד כמה שורות מויקפדיה לא יזיקו.
"יום ולנטיין החל כציון נוצרי לזכרו של ולנטינוס הקדוש - למעשה, לזכר שלושה קדושים, משום שבנצרות משויכים שלושה קדושים בשם זה לתאריך 14 בפברואר. נאמר כי אחד מקדושים אלה השיא חיילים רומים נוצרים שנרדפו מפאת דתם בתקופת הקיסר קלאודיוס השני גותיקוס, ובעקבות כך הוצא להורג. לפני מותו כתב מכתב לבת סוהר שעמה התיידד, לאחר שריפאה מעיוורון, וחתם "שלך, ולנטינוס".
אז ולנטינוס שלנו הוא נוצרי שפלירטט עם בת הסוהר לפני מותו. בחיאת אנשים לא מגיע לנו קצת יותר מזה? אני יודעת שאנחנו מדינה מודרנית ורוב הזמן נורא בקטע של "אזרחי העולם" אבל אם כבר יום אהבה למה לא להתחבר לאחד שהוא שלנו? כזה נושא על נס ערכים יציבים ובחירות נצחיות ולא כאלה שמרגישים כמו שינויים הורמונליים של גיל ההתבגרות.
הכותבת היא חוזרת בתשובה, חסידת חב"ד מגישה את תוכנית רדיו "לא מה שחשבתם" מדי מוצ"ש ברדיו ירושלים, ומשתתפת בתוכנית טלוויזיה בערוץ 20 , אורות והידברות.