עניין אישי והפעם עם מיכאל ביטון

בן 47. תושב ירוחם . נשוי לאילנה. אב לחמישה. ראש מועצת ירוחם.

עפרה לקס , כ' בשבט תשע"ז | עודכן: 12:58

עניין אישי והפעם עם מיכאל ביטון-ערוץ 7
מיכאל ביטון
צילום: אור אלכסנברג

התחלה: נולד בשבט תש"ל בירוחם כבן הצעיר במשפחה של תשעה ילדים. האב היה פועל פשוט בקמ"ג וסגן הרב בבית הכנסת.

"במרוקו הוא היה רפד. הייתה לו מכונת תפירה של זינגר והוא היה תופר לנו ולאחרים". ממנו למדו הילדים את סודות המקצוע: "בצבא תפרתי לי את האפוד". האם הייתה עובדת ניקיון ומבשלת במטבח של התיכון. "הורים מחבקים ומפנקים".

בן זקונים: הם שמונה בנים ובת, אבל הוא רחוק מלהיות המפונק: "אצלנו היה היפוך תפקידים, הצעירים דואגים למבוגרים. לכל אחד האתגרים שלו". ההורים איבדו שני ילדים במרוקו ובן בישראל, בעת ששירת בצה"ל.

הכתובת לכוס עראק: "הבית תמיד היה פתוח עם המון אורחים, דודים, בנות שירות, גרעיני נח"ל ואנשים עריריים". לימים עברה האם לגור בסמיכות לבית הכנסת: "היא הייתה סניף הרווחה שלו. מי שכאב לו הראש ביום כיפור - הגיע אליה, נשים שרצו לשמוע את התפילות, מי שחשקה נפשו בכוס של עראק - היא הייתה הכתובת".

לימודים: ממ"ד 'קול יעקב', שם למדו גם ילדיו. "בית ספר מדהים של מדינת ישראל בתפארתה" - חדר אוכל שבו "בישלו את האוכל הכי טוב בעולם", גן ירק ולימודי חקלאות, לימודי בישול, חדר מוזיקה ואמנויות, ואפילו מחשבים כבר בשנות ה‑80. "קיבלנו את המחשבים הטובים בעולם". המורה היה אורי מגידיש, שנרצח כמה שנים מאוחר יותר בחממות גוש קטיף. זכור גם המורה יחיאל לסרי, "שהיה מפגיש את ההורים והילדים לשירים ופיוטים בשבת בבית הספר".

על-יסודי: ז'‑ח' בישיבה התיכונית 'אוהל שלמה' בבאר שבע. בתיכון עבר ל'אפלמן' בדימונה, אבל הגעגועים הביתה החזירו אותו לישיבה.

עלה קטן: בסוף כיתה י"א החליט שהוא עוזב את הישיבה. "היה לי רב קשה שלא הסתדרתי איתו". את השמינית החל בתיכון לא דתי, אבל נשר. "הרוב אמרו שזה יפגע בי לכל החיים ועם התנהגות כזאת לא יצא ממני כלום. מעטים אמרו שהם מאמינים בי". ההחלטה הייתה "להתגייס בגיל 17".

תנועת נוער: בני עקיבא. "בית שני. כבר בכיתה ב' הלכתי עם האחים שלי לפעולות חבריא ב'". תנועת הנוער וחוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע, בשניהם היה חניך ומדריך. "נתנו לי תחושה של הובלה, הצלחה וקבוצה שטוב להיות בה. זה הציל אותי כשלא הלכתי לבית ספר". הוא היה אפילו קומונר.

גולני שלי: "היה לא פשוט". הגיל הצעיר וחוסר המוכנות הפיזית הביאו לכישלון בבוחן בר-אור, אבל לא לאורך זמן. "תוך חצי שנה הייתי מהמצטיינים והפכתי לקשר מ"מ". השנתיים הראשונות "היו לא קלות", בסופם יצא למ"כים, ואחר כך לקצונה.

להיות קצין: הוא אחד מכוכבי הסרט המפורסם שעקב אחרי צוערים בבה"ד 1. "הסרט מראה כבר את ההצלחה". בדרך היו שלא האמינו בו, והיו שכן, מאוד. אחד מהם הוא תא"ל הושע בן-שלום, "שהביא אותי לגולני ועודד אותי כל הדרך. כעבור 20 שנה הבת הצעירה שלו והבכורה שלי סיימו יחד קורס מש"קיות הוראה".

אמון: "העניקו לי הזדמנות, אז החובה שלי היא להאמין באחרים. כשאתה מאמין באדם ואומר לו שהקושי זמני, זה מביא אדם להשתנות. כשאומרים למישהו 'לא יצא ממך כלום' אין סיכוי שהוא יחולל שינוי בחיים".

האתגר: עם השחרור מהצבא נוצר הצורך להשלים בגרויות. "הבנתי שהשכלה זה חשוב". הוא עבד בגינון ולמד בלילות ועל הדרך אימן חבר'ה לכושר קרבי: "לקחתי אותם לתרגילי אש ולניווטים ורובם הגיעו להיות קרביים". אחר כך עשה שנה בארצות הברית "כדי לשפר את האנגלית". המטרה הייתה ללמוד פסיכולוגיה.

אקדמיה: תואר ראשון במדעי ההתנהגות מאוניברסיטת בן-גוריון, ושני בניהול מלכ"רים מהעברית. במקביל ללימודים הוא ניהל מתנ"ס ופעל רבות בתחום החברתי: "עמדתי בראש עמותה שמנחילה את מורשת ירוחם לדור הבא, הובלתי עמותה לילדים ונוער בסיכון, וגם הכנת בני נוער לצה"ל". רשימה חלקית.

האישה שאיתו: המדריכה בבני עקיבא, שהייתה בת גרעין נח"ל, סיפרה על אילנה, חניכה שלה מירושלים. השניים החלו להתכתב, נפגשו במחנה קיץ, ומאוחר יותר הגיעה אילנה לעיירה כבת גרעין. מאז הכול היסטוריה. "אילנה הייתה 13 שנה בעולם של חינוך, סביבה וטבע, ועכשיו הרבה שנים מנחת קבוצות על זהות, תרבות וזהות יהודית".

ילדים: הבכורה היא אביה, על שם האח והאב שנפטרו באותו תאריך, "מפקדת על גרעיני צב"ר לקראת שירות". רוני, בשנת שירות באבנת, פועלת עם נוער בסיכון, תתגייס לצבא ליחידת מודיעין. נבו לומד בכיתה י"א, סתיו בתיכון קמ"ה לבנות, ואורי בכיתה ו' ב'קול יעקב'.

בונים מנהיגות: לפני 11 שנים הקים את 'צעירים בירוחם' לעידוד התיישבות, מנהיגות ומעורבות של צעירים בעיר ובסביבה. "רצינו שבני ירוחם, ותיקים וחדשים, יתיישבו במקום ויהיו יזמים בחינוך, בקהילה ובפוליטיקה". הצוות שהיה סביבו בארגון, המשיך איתו גם לעבודה במועצה.

אדוני ראש המועצה: הרצון להוביל "נזרע כבר בבני עקיבא ובתקופת הצבא". הכניסה לתפקיד הייתה אחרי ועדה קרואה ומציאות לא פשוטה. "בכל עשור הייתה כאן הדחה. יש כאן יותר כאב ממשאבים ויותר צרכים מכסף, אבל בנינו רוח של עשייה ואנחנו מנצחים את הסטטיסטיקה".

התבכיינות או קיפוח: "צריך להבדיל בין הגישה שבה אדם צריך לפעול בעולם, ובין החובה של המדינה לתקן עוולות". הוריו ידעו להוקיר את מדינת הרווחה, את העובדה שיש פרנסה ובית. "הדור השני הוא שמתריס". המנטרה שלו היא תושיה: "להתגבר על המציאות הקיימת, לא להתבוסס בה. כך ההורים שלי פעלו, וכך אני פועל כאדם פרטי וכראש עיר".

לתקן עוולות: "יש אי שוויון חברתי. מספר הרופאים כאן נמוך משמעותית מאשר במרכז הארץ, בכל האזור יש בית חולים אחד. אלה דברים שצריך להיאבק עליהם. לכן נאבקתי על תקצוב דיפרנציאלי בחינוך ועל עיר הבה"דים. למדינה יש אחריות לתקן עוולות, ומי שנאבק על זה פועל למען צדק חברתי, לא ממקום של האשמה אלא של בנייה".

הניצחון: "יש כאן תיירות והגירה חיובית, וכל עו"ס עובד רק עם 50 משפחות". החריש הוא עמוק. "פיטרנו את העובדים הלא חוקיים, מנענו עבירות בנייה חדשות". במקביל יש הרבה גיוס של כסף מבחוץ ולאחריו הצטרפות של המדינה לפרויקטים: "היא רואה אנשים שעובדים כראוי".

שינויים משמעותיים: "מערך החינוך ממעון ועד תיכון", כולל בניית מעונות, העלאה דרמטית בתקצוב תנועות הנוער, קידום בגרויות במקצועות מדעיים והבאת מיזמים חינוכיים רבים. יש גם תנופת בינוי גדולה: "אחרי כמעט 20 שנות קיפאון אנחנו בונים. מכרנו יותר מ‑2,000 יחידות דיור, שזה עשרת אלפים איש נוספים לעיר". היה מאבק על עיר הבה"דים שצלח: "100 אחוז אדמת ירוחם ו‑100 אחוז ארנונה". וגם שיפוץ ותחזוק הבלוקים, הסדרת היישוב הבדואי, הבאת היי-טק ועוד.

על הפרק: לבנות לדיירי העתיד תשתיות חדשות – גנים ובתי ספר, מעגנים ומקוואות. "אתגר נוסף הוא לשמר את הקהילתיות של ירוחם, להקיף אותה בריאות ירוקות וביוזמות חקלאיות ולצמצם פערים פיזיים ותעסוקתיים".

מפלגת העבודה: הוא נמצא בעיצומה של הקדנציה השנייה. בפעם הראשונה רץ ברשימה עצמאית, בפעם השנייה הוא עבר למפלגת העבודה. רשימתו נותרה עצמאית "כדי לחבר זהויות". הנימוק: "הייתי במשך שנים איש מימד, היה טבעי בשבילי לעבור לעבודה".

אם זה לא היה המסלול: אולי היה נשאר כקצין בצבא, אולי משורר כי הוא "כותב לפעמים למגירה", ואולי פסיכולוג - "למדתי את התחום". תכל'ס, ראש מועצה זה קצת מכל דבר.

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: אם צריך לנסוע רחוק קם בשש, אם זה יום בירוחם - בשבע. "משתדל לשבת על כוס קפה ולהיפרד מהילד שהולך לבית ספר, מתאפס על מה מחכה לי היום ויוצא לדרכי. אם יש קצת זמן אז גם ספורט".

מוזיקה: שירים שקטים של פעם, "אריק איינשטיין, הפרברים, סיימון וגרפונקל, לאונרד כהן". יש גם אהבה לפיוט ולשירים טובים בערבית. "הכול הולך, אני פתוח".

אחזקת הבית: חוזר הביתה מאוחר, ולכן התיק הבלעדי הוא הבישולים לשבת. "אשתי אופה חלות ועוגות ואני מבשל את השאר - דגים, עופות, חמין וסלטים מרוקאיים". הילדים שותפים רציניים ובכל זאת מדובר בהשקעה של "ארבע-חמש שעות במטבח".

שבת: רעייתו דתייה והוא שומר מסורת. "היא מדליקה נרות אבל אני עקרת הבית, מארגן ודואג לארוחה". הבית פתוח להרבה אורחים, והשבת היא זמן איכות עם המשפחה. "משתדל לא לצאת מהבית".

פנאי: רץ קצת, רוכב על אופניים במדבר וקורא. לאחרונה הכניס אתגר חדש לחיים - "ללמוד עוּד". רעייתו מנגנת על כלים רבים וגם הילדים מנגנים. "לקחתי על עצמי תוך שנה-שנתיים לדעת לנגן כמה שירים. זה יספיק לי. מנגינת העוד היא מזור לנפש".

מפחיד: שהילדים או מישהו מתושבי ירוחם ייפגע "חס וחלילה". ובמבט כולל יש חשש ש"מדינת ישראל שלנו הולכת לכיוונים של שנאה וגזענות. הרבה פעמים אנשים מחפשים את המפריד". הוא "פועל לתקן את זה".

דמות מופת: "פגשתי הרבה, לאו דווקא דמויות מפורסמות". הראשונים במעלה הם הוריו: "חיו בצניעות, בהקרבה למען הילדים, בהסתפקות במועט ובעקביות עם הערכים שלהם". והיו גם מנהיגי מדינה שהם מופת.

משאלה: "שאחיי, ילדיי ואשתי יהיו בריאים. אני מסתפק בזה".

כשתהיה גדול: יש מחשבה על השלב הבא והוא בהחלט כולל מעבר למגרש אחר: "יכול להיות שאעבור לפוליטיקה הארצית".

ofralax@gmail.com