במגמת עלייה

לפני כמה ימים, במסיבת יום הולדת של חברה קרובה, הבנתי פתאום עד כמה מהלכים היסטוריים מתרחשים להם ממש מתחת לאף.

חברתי, חן קבזון, רעיה ואם, חלק אינטגרלי מקהילה של גרעין תורני, עובדת בחברת היי-טק ואישה מקסימה, עלתה לארץ לפני 25 שנה מברית המועצות המתפוררת. היא הייתה אז בת 15 והשתייכה למחזור הראשון של תוכנית נעל"ה - נוער עולה ללא הורים. האידיאולוגיה הקומוניסטית הייתה אז בתהליכי קריסה מתקדמים, ובני הנוער תרו אחרי זהות חדשה. בדיוק לתוך הריק הזה הגיעו אנשי נעל"ה ונתנו לנערים מענה.

שנת 1992, מוסקבה. דני קבזון (כן, הבעל של חן) היה אז נער יהודי בן 16 שלא מכיר בכלל יהדות. כשבן הדוד שלו עולה לישראל, המשפחה מתחילה לחשוב בכיוון. האווירה מסביב היא של קריסה מוחלטת: אידיאולוגית, כלכלית וחינוכית. עלון של נעל"ה שהתגלגל לידיה של אמו גורם לו לחשוב שאולי כדאי לו לעלות עכשיו. "אמרתי לאמי שממילא אנחנו מתכוונים לעלות לארץ תוך שנה וחצי שנתיים, אז אפשר להתחיל בזה כצעד ראשון".

התוכנית החדשה הבטיחה תעודת בגרות ישראלית שתיתן אפשרות להשתלב בארץ, אבל לא דרשה התחייבות כלשהי. אם לא מתאים, אפשר לחזור. תהליך המיונים היה מוקפד. "שבוע מחנה ליד לנינגרד, עם מבחנים פסיכוטכניים ובאווירה חברתית מדהימה", מספר קבזון. אחד המדריכים הממיינים היה זאב אלקין, שבחן גם את אחיו מישה. המיונים בחנו מי יכול לעמוד בריחוק הגדול מהבית ומי מסוגל לרכוש שפה וגם להוציא תעודת בגרות טובה בעברית, בתוך שלוש שנים.

כשקבזון התקבל לתוכנית, עלתה לדיון השאלה לאיזה בית ספר הוא ילך בארץ, חילוני או דתי. "בתקופה הזאת הייתי עסוק בחיפוש שורשים. הבנו שכל מה שגדלנו עליו הוא שקר וכזב, כל הפטריוטיות ומושגי המולדת, הכול בעצם מושחת". קבזון החל להתחקות אחרי הסב שהוא נקרא על שמו, שהיה שומר מסורת, וכדי לשמר את השורשים והזהות, ביקש ללכת ללמוד בישיבת כפר הרא"ה. "לא ידעתי כלום, מה זה שבת ומה זה תפילין, הייתי טבולה ראסה". ההורים מאוד התנגדו, אבל לבסוף הוא הגיע למי שהייתה אז ישיבת הדגל של הציונות הדתית. "התחושה הייתה של סיירת. חבר'ה טובים שנבחרו בקפידה. הציונות הדתית הייתה אז מאוד מגויסת לקליטה והגענו למקום מאוד אוהד. כולם היו בהתלהבות של 'שלח את עמי'". למרות ההכנה, הריחוק מההורים היה קשה. "אחיין שלי עלה לא מזמן בתוכנית נעל"ה. הוא מדבר עם אמא שלו בסקייפ כל יום. לעומתו, אנחנו קיבלנו מכתב פעם בארבעה שבועות, ופעם בשבוע קיבלנו 30 אסימונים לשיחה קצרצרה עם הבית".

קבזון היה חדור מוטיבציה להשתלבות בנוף הישראלי. "השקעתי שעות כדי להיפטר מהמבטא כי הרגשתי ששופטים אותי לפי האב-טיפוס של עולה מרוסיה". הוא חזר בתשובה באמצע כיתה י', עבר ברית מילה והחל לשמור שבת וכשרות. אורח החיים החדש גרם לאי נעימות גדולה מול ההורים בקיץ הראשון שבו נפגשו אחרי שנה שלא התראו. "כבר במונית אמא סיפרה לי שהיא הכינה לי את המאכל שאני הכי אוהב, עוף בשמנת. לא ידעתי מה להגיד. זה תמיד פוגע להגיד לאמא שאתה לא אוכל את האוכל שלה, בטח אחרי שנה שלא התראיתם". לבסוף העז קבזון ואמר את האמת, מה שגרר בכי ודמעות של אמו. המשפחה רכשה בשבילו כלים חדשים וקנתה אוכל כשר, אבל המהפך האמיתי הגיע בשבת. "כשעשיתי קידוש, לאמא שלי היו דמעות בעיניים. חשבתי שהיא שוב מתחילה להצטער, אבל זה היה משהו אחר. היא נזכרה באביה שעל שמו אני קרוי, שהיה עושה קידוש. כך היא סגרה מעגל".

בכיתה י"א עבר קבזון לכיתה ישראלית רגילה ובהמשך למד בישיבת הר עציון. כבר שנים הוא מתגורר עם רעייתו חן בעיר לוד. ההורים שלו עלו כמעט 20 שנה אחריו, והם גרים בדירות נפרדות אבל צמודות. כזוג וכמשפחה הם ליוו את העלייה של ההורים ארצה.

קבזון גומר את ההלל על נעל"ה. "רמת הכרת הטוב שיש לי כלפי התוכנית, ישעיהו יחיאלי והמשפחה המאמצת, היא אינסופית. הם חלק ממה שאנחנו היום ותמיד היו שם בשבילנו בצמתים הקשים". מבחינתו, "אם יש דרך טובה לעלות לישראל, זו הדרך. גם הניתוק מההורים עוזר בזה. להורים יש בדרך כלל קשיי קליטה גדולים יותר והם נוטים להיות בקהילות תרבותיות סגורות. זה יוצר אנטי כלפי הישראלים והמסר הזה עובר לילדים. ככה, כשאתה לומד בפנימייה עם חבר'ה ישראלים טובים ועם ליווי של משפחה מאמצת טובה, אין לך רגשות קשים וזה מצליח".

התנאי: להצליח להיפרד מההורים

נעל"ה היא תכנית לאומית המופעלת וממומנת על ידי המנהל לחינוך ההתיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך בראשות ד"ר בני פישר.

במהלך השנים העלתה נעל"ה לישראל לא פחות מ‑17 אלף בני נוער. יותר מ‑95 אחוזים מהם קבעו את ביתם בישראל. עם הזמן שינתה התוכנית את פניה לפי צורכי העולם היהודי המשתנה והיום היא מקיפה 44 מדינות. האתגרים והמציאות הטכנולוגית השתנו, אבל הזהות היהודית היא עדיין הנושא המרכזי שעל הפרק.

מי שהניע את התוכנית מתחילתה ומשמש עד היום זכיין של משרד החינוך להפעלת הפרויקט הוא ישעיהו יחיאלי. במשך שנים הוא התעניין ביהודי ברית המועצות שהיו מאחורי מסך הברזל. "20 שנה אחרי שהייתי קומונר בבני עקיבא, הצלחתי להגיע לשם פיזית עם אריה קרול. מהנסיעה הזאת יצאו כל מיני דברים. בין השאר הבאנו קבוצה של בני נוער ללמוד במשך שלושה חודשים בקיבוץ יבנה". כעבור שנה, כששמעו השניים שיש תכנון להביא בני נוער ללימודים בארץ, הם הציעו למשרד החינוך ול'נתיב' תוכנית שבמסגרתה בני נוער יגיעו לארץ לכמה שנים. השניים הציגו את עצמם בפני הרשויות כמומחים לעניין, אבל האמת הייתה שונה. "לא היה לנו מושג מה יהיה ואיך יהיה. לא הייתה לנו הגדרה את מי מביאים ולאן מביאים אותם".

בתוך כמה חודשים הם גיבשו תוכנית שעיקרה שלוש שנות לימוד בפנימיות בארץ, והגשה לבחינת בגרות ישראלית. "כך יצא נעל"ה לדרך". את המידע בדבר קיומה של התוכנית העבירו יחיאלי וקרול דרך שישה מרכזי 'נתיב' שהיו אז בברית המועצות. "עוף השמיים הוליך את הקול ותוך כמה שבועות פנו אלינו יותר מאלף בני נוער מכל רחבי ברית המועצות. באותה תקופה לא היה במקום עתיד חינוכי".

יחיאלי מספר על מחנה המיון: "עשינו חמישה שבועות של מחנות מיון. בכל שבוע הייתה קבוצה אחרת, וישבנו עם צוות גדול של מדריכים ופסיכולוגים. הקריטריון היה אישיות שמסוגלת להיפרד מההורים לתקופה ארוכה והסתגלות למציאות לא מוכרת, ויכולות לימודיות גבוהות, שיאפשרו להוציא תעודת בגרות טובה בעברית". חלק מהתלמידים היו בנים לאב יהודי אבל אמם הייתה גויה. "בשנתיים הראשונות ילדים כאלה כוונו למסלולי גיור על פי ההלכה בתוך המערכת הממ"דית, בבחירה. לכן שליש מילדי נעל"ה למדו במסגרות דתיות". מי שהחליטה שכך יהיה, אגב, הייתה שרת החינוך דאז, שולמית אלוני.

יחיאלי מספר על תחושה של שרטוט נתיבי ההיסטוריה. "הייתה לנו תחושה שאנחנו מתחילים מהלך שאם יצליח, הוא עשוי להיות היסטורי. כבר אז ראינו לנגד עינינו איך אנחנו מרחיבים אותו לכל העולם היהודי. רצינו שהמושג נעל"ה יהיה יוקרתי, כזה שמושך את הילדים ואת המחנכים". אחת הדרכים לכך הייתה המקומות שאליהם נשלחו בני הנוער, "רק פנימיות מבוקשות שלא היה בהן מקום. ביקשנו לצופף את התלמידים ופתחנו כיתת עולים".

המעטפת שהעניקו אנשי נעל"ה לבני הנוער הייתה מנוגדת בתכלית לקו כור ההיתוך המקובל. "כשאתה רוצה לבנות ילד, אתה לא מנתק אותו מעברו. את כל הטיפול הפסיכולוגי והתמיכה הסוציאלית נתנו להם ברוסית. כי כשילד במצוקה הוא מדבר טוב יותר בשפת האם שלו. כשבאנו לבקר פעם בשבוע, השיחה התנהלה ברוסית, כי כך אדם יכול לדבר בחופשיות. זו הסיבה שהתוכנית מחזיקה מעמד כל כך הרבה שנים".

איך אתה מסביר את שיעור ההישארות הגבוה של הצעירים בארץ?

"ייאמר לזכות מערכת החינוך בארץ שהיא יודעת לעשות עבודה. אחד המקצועות שנבנו בחצי היובל הזה הוא מחנך נעל"ה. אחד המחנכים אמר לי 'בחיים שלי לא הייתי אחראי על ילדים 24/7. הם תחת ידיי ביום ובלילה, בשבתות וחגים, ואני יכול לעשות עבודת חינוך הוליסטית'. אם יש מחנכים נכונים ובני נוער שנבחרו בקפידה, אפשר לעשות הכול".

המספר 17 אלף, מסביר יחיאלי, לא נעצר כאן. "בשנים הראשונות קיבלנו אחד משלושה פונים ובשנים האחרונות אחד משניים. בעסק הזה מעורבות 40 אלף משפחות שבכל אחת מהן שלוש או ארבע נפשות. ועוד לא דיברנו על המשפחות שעלו בעקבות בני הנוער ועל המשפחות שנבנו כאן בארץ".

מהציונות הדתית יחיאלי קצת מאוכזב. "כשיצאנו לדרך, ובני הנוער לא ידעו מימינם ומשמאלם מיהדות, שליש בחרו מרצונם ללכת לממ"ד. כשהרחבנו את הפעילות לארצות המערב, שם אין שאלה של יהודי על פי ההלכה, לא עומדים אצלנו בתור לקבל אותם". מתוך 26 מוסדות שמקבלים ילדי נעל"ה היום, רק שישה דתיים. מתוכם שלושה בעלי אוריינטציה חרדית, ושלושה ציוניים-דתיים. "יש כאן פחד מהאחר. הציבור שלנו לצערי לא מגלה עניין והתוצאה היא שהמשענת העיקרית שלנו היא כפרי הנוער, על כל המשתמע מכך".

מחזירים את ילדי היורדים

שמואל קפלוטו מאוד רצה לעלות לארץ. הוא גדל במשפחה ציונית במילאנו והיה פעיל בבני עקיבא. "כשהגעתי לגיל 13‑14 אמרתי: אני מוכן לעלות. למה לא ללכת על זה? אמא שלי ביררה על כל מיני תוכניות ושמעה מחברה על נעל"ה". מהמחשבה שהוא רוצה לעשות את הצעד ועד הביצוע, עברו עוד כמה מחשבות והתלבטויות, "בכל זאת יש לי שם משפחה וחברים". מה שהביא אותו להחלטה הוא המבט קדימה. "אתה בודק כל מה שיש לך ויכול להיות לך. אז נכון שעוזבים משפחה וחברים, אבל חשבתי שכך יהיו לי חברים מכל העולם וגם אעלה לארץ. אעלה מדרגה וזה יהיה לחיים". קפלוטו עבר את המיונים וקיבל את ברכת הדרך מההורים. נרגש ומלא ציפייה התארגן לנסיעה ארצה ולעתיד החדש שמחכה לו שם.

הנחיתה בישראל הייתה קשה. כשהרב דניאל, האחראי על נערי נעל"ה בישיבת שעלבים, הגיע לקחת אותו משדה התעופה, הם לא הצליחו לשוחח. "זה לא הלך. לא ידעתי לא עברית ולא אנגלית. אמרתי לעצמי, אני מסתובב וחוזר".

התחושה הקשה ליוותה את כל התקופה הראשונה של קפלוטו בארץ, שמדבר היום עברית רהוטה. "כל הקבוצה שהגיעה איתי מאיטליה הלכה לבית ספר אחד, ואני לישיבה. פתאום התחלתי לחשוב מה עשיתי. בחודש הראשון רציתי לחזור, אבל ההורים עודדו אותי להישאר ולחכות עוד קצת. בסוף הכול הסתדר".

איך?

"איטלקים מדברים עם הידיים", הוא אומר ומחזק את המיתוס. "אז הסברתי את עצמי עם הידיים וככה התחלתי להסתדר בפנימייה. הייתה עו"סית שנפגשה איתי כל יום ולאט לאט הצלחנו לדבר. היא ובית הספר דאגו לי ואמרו לי: אנחנו איתך". קפלוטו הוא כיום תלמיד כיתה י"ב שמתכוון להישאר כאן. בינתיים גם אחותו הגדולה עלתה לארץ ולומדת באוניברסיטה העברית. במילאנו נשארו ההורים ועוד אחות קטנה. הם מגיעים לבקר ונמצאים בקשר הדוק עם הבן, אבל הוא לא חושב שיעלו בקרוב. "הם ממש רוצים, אבל קשה שאין להם כאן עבודה. לי העלייה הייתה יותר קלה". אחותו הצעירה מתכוונת גם היא להגיע לכאן בעוד שנה או שנתיים במסגרת נעל"ה. מהישראלים הוא מבקש לא להתפלא למה הוא עזב את איטליה והגיע לכאן, "גם אם לא נולדנו כאן, זו הארץ שלנו".

נעל"ה מסייעת לא רק לילדים למשפחות שנמצאות בגלות אלפיים שנות, אלא גם לבנים של יורדים. כזו היא מרים אדרי, שלומדת באולפנת אמנה והגיעה ארצה ממסצ'וסטס. ההורים שלה נולדו וגדלו בישראל, וכשהיו הורים לשני ילדים טסו לשליחות בשיקגו. כעבור שנתיים עברו לשליחות נוספת בתוך ארצות הברית, ואז האריכו את שהותם במדינה בשנה נוספת ובעוד אחת. "ככה הם היו בארצות הברית 20 שנה. בשלב מסוים הם ידעו שכבר לא יחזרו", היא מספרת.

מי ששכנעה את אדרי להצטרף לנעל"ה היא אחותה הגדולה, שעשתה את המסלול לפני שמונה שנים ונשארה בישראל. "היא סיפרה כמה זה כיף ומיוחד". אדרי נתנה קודם צ'אנס לתיכון חדש שנפתח באזור מגוריה בחו"ל, אבל כשהבינה שזה לא בשבילה, החליטה בכל זאת להשתתף בתוכנית. "ההורים שלי לא רצו שאעזוב את הבית, אבל כשהבינו שאלמד באמנה זה עזר להם להסכים. גם אמא שלי למדה כאן". אדרי נמצאת בתוכנית שנתיים ורבע ולומדת בכיתה י"ב. בצעד די מפתיע, ההורים שלה חזרו לישראל בקיץ האחרון, קנו בית בנוה צוף ומתכוונים להישאר כאן.

אז מה, מהפך?

"כן. כשבאתי לכאן ההורים שלי ממש לא חשבו על זה. מהשיחות איתם זה בכלל לא היה נשמע שהם יחזרו. כשהייתי בכיתה י"א הם אמרו לי 'תתכונני', והודיעו לבית הספר שבו הם מלמדים שזו השנה האחרונה שלהם". שניים מהאחים הגדולים של אדרי נשארו ללמוד לימודים גבוהים בארצות הברית. ההורים עלו עם האחות הקטנה. "אני חושבת שזה שהם לא היו צריכים לחכות לי עד שאסיים שם את התיכון, עזר להם לבוא לכאן".

ואיך ההרגשה אחרי שנתיים בלי הורים לידך, פתאום לחוות אותם שוב?

"כל הזמן הייתה לי כאן משפחה, סבא וסבתא משני הצדדים, דודים וגם אחות. אבל זה לא אותו דבר בלי הורים. אני מאוד אוהבת את זה שהם כאן". החברות של אדרי מנעל"ה גם היו רוצות שההורים פתאום יגיעו, אבל היא וגם הן יודעות שזו משאלת לב. "להורים האחרים אין שפה ומנטליות. הם יכולים לבוא רק אם תהיה להם עבודה באנגלית. כולן מחכות שההורים יבואו, אבל אצלן זה לא יקרה בקרוב".

המבטא של מיכאל ברנסון, האחראי על בנות נעל"ה באולפנת אמנה, מסגיר שהוא חוצניק שעלה לישראל בעצמו לפני כמה עשורים. תוכנית נעל"ה פועלת באמנה חמש שנים, וברנסון מסביר שהמלאכה לא פשוטה. "כל מי שבצוות צריך לתת 120 אחוז. פחות מזה, זה לא הולך. אם ראש האולפנא ואנוכי לא היינו בעניין, התוכנית כאן הייתה נסגרת". ומה הביא אותו ואת ראש האולפנא לעניין? "גם הוא וגם אני היינו שליחים בחו"ל". הוא נחשף למצב ההתבוללות גם בקרב קהילת המוצא שלו בחו"ל, וגם אחרי שעבד כאן עם בני נוער מחו"ל. "הבנתי שחייבים לעשות משהו. אי אפשר לבנות על חב"ד שיעשו הכול".

"הרווח הוא של החברה הישראלית"

מספרים שההחלטה האחרונה של יצחק רבין כראש ממשלה, ביום חמישי שלפני הירצחו, הייתה להעביר את נעל"ה לאחריות משרד החינוך. מי שאחראי היום על הפרויקט וגם על כלל החינוך ההתיישבותי הוא ד"ר בני פישר. לדבריו, הגיל שבו הילדים מגיעים לישראל הוא הגיל המדויק לעסוק בזהות שלהם. "בגיל ההתבגרות עוברים תהליכים מאוד משמעותיים של זהות ושייכות, וכך הכניסה שלהם לצבא ולציבור הישראלי היא אופטימלית. תוכניות אחרות שמביאות לכאן בוגרי תיכון, עושות את זה בגיל 21, ואז יש לצעירים האלה כבר גיבנת של זהות אחרת".

פישר, שעבד עם ילדי נעל"ה בכפר הנוער ימין אורד, מספר שהנערים מקבלים תמיכה ומעטפת. "היינו חוגגים את ליל הסדר בכפר עם ילדי נעל"ה. ההורים שלי ושל רעייתי היו מגיעים וזה היה מעין סבא וסבתא. גם ראש השנה ויום כיפור היינו עושים שם". בשנים האחרונות יש גידול בתוכנית ומדובר על 1,800 ילדים במקום 1,200 בכל שלוש שנים, וזה מכמה סיבות. "מגיעים אלינו תלמידים מארצות הברית, ממערב אירופה ומאוסטרליה. הלימודים שם מאוד יקרים וההורים נאלצים לשלוח את הילדים לבית ספר ציבורי. ההורים עושים חשבון שעדיף להם כלכלית לשלוח את הילד ללימודים בארץ, שהם בחינם, ולבקר אותו אפילו כמה פעמים בשנה". מספר התלמידים שמגיעים מדרום אמריקה ובמיוחד מברזיל הולך וגדל גם הוא. "הילדים האלה מגיעים ממציאות של התבוללות מטורפת, וזה להציל אותם. לפעמים הם לא מסוגלים לשרוד כלכלית ואנחנו נותנים להם פתרון שעוסק גם בזהות".

פישר מספר שבשוליים יש ילדים שחוזרים לחו"ל, אבל הם ספורים. ואיפה הוא רואה את הטעון שיפור? גם הוא, בנכונות של הציונות הדתית להטות שכם. "בעבר הרב נריה נתן את ברכת הדרך למוסדות שהיו שותפים לפרויקט, עד שהגיעו נערים זכאי חוק השבות (כלומר לא יהודים על פי ההלכה, ע"ל) ואז הציונות הדתית נטשה".

הטענה שלך לא פשוטה. אנחנו מנסים להתמודד עם אזרחים שהגיעו לכאן, גדלו ובגרו כאן בעקבות חוק השבות. אז להביא עוד כאלה?

"מקבץ נדחי עמו ישראל זה לא כמו לפני 50 שנה. צריך לעשות גיור ועבודה תהליכית. מדינת ישראל עובדת לפי החוקים שלה, ובכללם חוק השבות". פישר רואה את בני הנוער האלה, שמגיעים מקהילות מתבוללות, ורוצה לחבק גם אותם. "אני מזהה את הצרכים, הקשר לישראל ואת המצוקה. אם קולטים אותם בגיל הנערות, מעבירים אותם תהליך גיור תוך כדי". אגב, התלמידים באולפנות ובישיבות הם יהודים על פי ההלכה.

ישעיהו יחיאלי מרגיש שהאנשים שמעורבים בעשייה של נעל"ה מתפללים אבל גם שותפים פעילים של הקב"ה בקיבוץ גלויות. "במושגים האלה אנחנו צריכים להסתכל על המלאכה בכלל ועל נעל"ה בפרט. בלי הראייה הזאת, קשה לעשות עבודה כל כך סיזיפית ויומיומית לאורך כל כך הרבה שנים. אין רגע דל".

בעוד שבועיים יציינו בכנסת חצי יובל להקמתו של נעל"ה. רק כעת, בשנת ה‑25, מרשה לעצמו יחיאלי להביט לאחור ולקטוף את הפירות. בוגרי התוכנית נמצאים בקדמת העשייה, קצינים ומדענים, אנשי היי-טק מצטיינים. "תראי מה החברה הישראלית קיבלה בתמורה לקליטת הילדים האלה".

ofralax@gmail.com