1
הקהל הרב שהגיע ביום ראשון בערב לכנס הריבונות, מייסודן של נדיה מטר ויהודית קצובר ובסיוע מחלקת הכנסים של 'בשבע', מוכיח את עוצמת הדרישה מהשטח ליוזמה מדינית ברוח ערכי המחנה הלאומי.
במשך שנים רבות מדי לא הייתה למחנה הלאומי תוכנית מדינית משלו. רבים בהתיישבות ובמפלגות הימין סברו שאפשר להשאיר את אזורי יו"ש עוד שנים רבות תחת ממשל צבאי, ובינתיים להמשיך לבנות ולאכלס עד ליצירתן של עובדות בלתי הפיכות. בארבעים השנים האחרונות הליכוד ושותפיו הטבעיים החזיקו רוב הזמן בהגה השלטון, אבל מאז הסכמי אוסלו והמציאות הקשה שנוצרה בעקבותיהם לא הייתה לימין תוכנית ברורה ומוצהרת לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי ביהודה, שומרון ועזה. בהנהגת ההתיישבות רווחה הנחת העבודה שאפשר לשמור על הסטטוס-קוו עוד זמן רב, כי הזמן פועל לטובתנו.
כיום רבים מבינים שאי אפשר עוד להסתפק בשיטת "עוד דונם ועוד עז". הסיבה העיקרית לכך היא שבהיעדר תוכנית ימנית מוסכמת, הוואקום התודעתי נכבש על ידי תוכניות השמאל והערבים – מופרכות ומסוכנות ככל שתהיינה. כאשר במשך עשרות שנים השמאל אומר מדינה פלשתינית, הערבים אומרים מדינה פלשתינית והימין לא אומר דבר ברור - אין פלא שבעולם ובארצות הברית מאמצים את הרעיון, עד שבסופו של דבר גם בנימין נתניהו בנאום בר-אילן אומר מדינה פלשתינית. "מה האלטרנטיבה שלכם?!" היה נוהג להתריס שמעון פרס, ובמשך שנים רבות מדי לא ניתנה לכך תשובה. תוכנית השמאל כבשה את התודעה. היא לא הפכה למציאות רק משום שהניסיון להגשים אותה נכשל, מדינית וביטחונית, בגלל התובענות, הסרבנות והאלימות של הפלשתינים.
2
אנו זקוקים להחלת הריבונות גם משום שבמצב המשפטי הקיים קשה מאוד להמשיך במדיניות "עוד דונם ועוד עז". הדונמים הולכים ואוזלים, וכך גם שטחי המרעה של העיזים. במקום בנייה חופשית בהתיישבות לפי הצורך והאפשרות - קצב התכנון, הבנייה וההתפתחות כפוף לאישור שר הביטחון ולשיקולים פוליטיים ומדיניים. החלטות פוליטיות מקפיאות פעם את הבנייה, פעם את התכנון ופעם את שניהם.
גם יחסה של מערכת המשפט הישראלית ושל משפטני המנהל האזרחי אל ההתיישבות היהודית הולך ומחמיר, כשחלק מההצדקה לכך היא עצם העובדה שהמצב של שלטון צבאי נמשך שנים רבות כל כך. המנהל האזרחי מוציא צווים מפלים ודרקוניים נגד יהודים בלבד, בעוד הערבים נהנים ממעמד משפטי מועדף של אוכלוסייה כבושה הראויה להגנה. ובאמת ההפך הוא הנכון: הערבים זכו כבר לרשות שלטונית משלהם. רק היהודים ביו"ש, שמספרם חצה כבר מזמן את קו ה‑400 אלף, חיים עדיין תחת ממשל צבאי.
מאות ואלפי בתים בהתיישבות שנבנו על קרקע לא מוסדרת נמצאים בסכנת הריסה. חוק ההסדרה שחוקקה הכנסת כדי להצילם לא יזכה להגנת היועץ המשפטי, וקרוב לוודאי שיבוטל בידי שופטי בג"ץ. הדעה השלטת במשרד המשפטים ובבג"ץ גורסת שישראל מנועה מלחוקק את חוק ההסדרה בשטחים שאינם בריבונותה. אילו הוחלה ריבונות ישראל בעמונה, במגרון ובגבעת האולפנה, ההרס היה נחסך ובעלי הקרקע היו נהנים מפיצוי נדיב של כסף או קרקע חלופית. רק החלת הריבונות תשים קץ למצב המעוות הזה, תמנע הריסת אלפי בתים נוספים, ותאפשר להתיישבות להתפתח בקצב שאכן יוכל לקבוע עובדות בלתי הפיכות.
3
מדוע אין לימין תוכנית מדינית מוסכמת? הסיבה העיקרית לכך היא שאין תשובה ברורה ומוסכמת לשאלה מה עושים עם הערבים שגרים ביו"ש. את הפרת הסכמי אוסלו אפשר להצדיק, את הרשות הפלשתינית אפשר לפרק, אבל חייבת להינתן תשובה לגבי עתיד האוכלוסייה הערבית.
וכאן הדעות חלוקות. יש מי שגורסים, כמו הנשיא ריבלין בדבריו בפתיחת כנס ירושלים השבוע, שיש להכיל את ערביי יו"ש כאזרחי מדינת ישראל לכל דבר ועניין. הסכנה שבכך, שעליה מתריע השמאל בצדק מסוים, היא שכמות גדולה כזאת של אזרחים ערבים תפגע באופייה היהודי של המדינה.
דעה אחרת גורסת שערביי יו"ש יהיו אזרחים ירדניים ויקבלו זכות הצבעה לפרלמנט הירדני. יש בעיה קטנה, שלא ידוע שהירדנים מסכימים לכך. אולי אפשר לשכנע אותם, אך נטל ההוכחה מוטל על מי שמציע זאת.
על האפשרות לספח את השטח אך להותיר את הערבים חסרי זכויות פוליטיות אין טעם להרחיב את הדיבור. זה לא יעבור, לא בציבור הישראלי ובטח שלא בעולם.
חילוקי הדעות בתוך הימין לגבי עתיד הערבים הם המונעים גיבוש והצגה של תוכנית מוסכמת.
4
הפתרון הנכון לבעיית הדעות החלוקות הוא להתאחד סביב שלב ראשון מוסכם, גם אם המשך הדרך יישאר במחלוקת. אם הערבים למדו לקחת לעצמם נתחים מהארץ בשיטת הסלאמי, אין סיבה שהשיטה לא תעבוד גם לטובתנו. זהו יתרונה הגדול של התוכנית שמציג נפתלי בנט לסיפוח שטחי C.
החלת הריבונות על כל היישובים היהודיים ועל השטחים הסמוכים להם, כולל היישובים הערביים שבתוכם, תשים קץ לרעיון המדינה הפלשתינית. מספר הערבים שחיים באזורים אלה, כמאה אלף, הוא כזה שמדינת ישראל מסוגלת להכיל לכל הדעות מבלי שייפגע אופייה היהודי. בחלק מהמקומות תוחל הריבונות גם על כפרים ערביים שבשטחי B שממוקמים קרוב ליישובים יהודיים.
בשאר אזורי A ו‑B יימשך המצב הקיים. אבל לאחר סיפוח שטחי Cכבר יהיה ברור לנו, לערבים ולעולם כולו שלא מדובר במדינה שבדרך אלא לכל היותר באוטונומיה.
5
ומתי נזכה לספח את שטחי A ו‑B? האם החלת ריבונותנו על חלק מהשטח אינה למעשה ויתור על השאר?
בוודאי שלא. זו נחלת אבותינו, לא נוותר עליה לעולם, ובעזרת ה' עוד נחזור לשלוט בה. איננו נסוגים אחורה אלא רק מתקדמים. ואם אין בידינו כעת להתקדם בבת אחת, לא בגלל זה נוותר על התקדמות צעד אחר צעד, עד להיכן שניתן להתקדם כעת.
את שטחי C כולם יש לנו הזדמנות כעת לספח, תחת הממשלה הימנית ביותר שיכולה להיות, עם ממשל אמריקני ידידותי כפי שלא היה כבר עשרות שנים, ובעוד המשא ומתן עם הפלשתינים תקוע על שרטון ומזמין צעדים חד-צדדיים. החלת ריבונותנו גם על שכם, רמאללה ובית לחם תחכה עד שיימצא פתרון שנוכל להתאחד סביבו.
למרות דברי הנשיא, לטעמי אין מקום לקלוט ערבים רבים כל כך בתוכנו כאזרחים שווי זכויות. אבל לאחר שתוחל הריבונות על שטחי C ויתפוגג חלום המדינה הפלשתינית, ייתכן שהם יעדיפו להגר או יסכימו להיות אזרחי ירדן. וייתכן שנצטרך להמתין להתעצמות דמוגרפית יהודית על ידי ילודה ועלייה, ויתקיים בנו הפסוק "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ".
זהו הצעד המתבקש שניתן לאחד סביבו את הליכוד, הבית היהודי ושאר מפלגות הקואליציה, ובהסברה טובה ונכונה אולי גם חלק מהח"כים של יש עתיד והמחנה הציוני. אל המטרה הזאת יש לחתור כעת בעוצמה ובמהירות, כי הזדמנות נדירה כמו הנוכחית אסור להחמיץ.
6
גם בשמאל מבינים שהתוכנית שלהם למדינה פלשתינית עכשיו קרסה, בהיעדר פרטנר ובעקבות הכישלון הביטחוני והמדיני של הנסיגה בעזה. לכן, כדי לא להשאיר את השטח פנוי לתוכניות מימין, ח"כ עומר בר-לב ואחרים מציעים פירוק חד-צדדי של יישובים בעומק השטח, היכן שממילא לשיטתם ישראל לא עתידה להישאר, והשארת נוכחות צבאית בלבד לצורכי ביטחון וסיכול טרור. הרעיון הזה הוא לא ציוני ולא יהודי וגם לא מציאותי. נוכחות צבאית בלי התיישבות אזרחית היא כיבוש שלא יחזיק מעמד, כמו שקרה ברצועת הביטחון בלבנון.
ולגבי ההצעה לחוקק חוק פינוי-פיצוי שיאפשר לכל מתנחל המעוניין בכך לקבל כסף ולעבור אל תוך הקו הירוק - רעיון שנועד לזנב בנחשלים - לזה אפשר להסכים בשני תנאים. האחד, אין סיבה להעניק הטבה כזאת רק למתנחלים, ויש לעמוד על כך שגם ערבים מיו"ש שמעוניינים להגר לחו"ל ייהנו מזכות דומה. והשני, אם מסייעים למי שרוצה לעזוב, לכל הפחות יש גם לאפשר למי שרוצה להצטרף לעשות זאת. לכן הבתים שתושביהם יעזבו לא יוחרבו חלילה וגם לא יעמדו ריקים, אלא יוצעו למכירה. די ברור שיימצאו רוכשים.
לתגובות: [email protected]