הרי כל שנה חודש אדר הוא שמח, בטח למישהי כמוני, שמוציאים אותה מארגז התחפושות החשוך רק בשבועיים הללו שבין ראש חודש אדר לפורים. אבל אולי קודם אני צריכה להסביר לכם מי אני.
אז נעים מאוד, אני מסכה עליזה וצבעונית של ליצן. כן, מהסוג שבטח יצא לכם לראות לא מעט פעמים על פרצופים של ילדים אחרים. אבל יחסית למסכות האחרות, אני די קשישה. רוב המסכות נזרקות לפח אחרי פורים אחד או שניים, אבל אני נמצאת בשימוש אצל משפחת גולן כבר כמעט שבע שנים. למשפחת גולן אין כסף לקנות כל שנה תחפושות חדשות לכל הילדים, הם פשוט מחליפים תחפושות זה עם זה מדי שנה ועושים בהן שיפוצים קלים.
ימי חודש אדר עם ילדי משפחת גולן אמנם שמחים, אבל לי לא תמיד היה קל. קחו למשל את השנה שבה לבש אותי עמיחי, הילד הקטן ביותר במשפחה. הוא היה אז פעוט בן שנתיים שלא בדיוק הבין מה זה פורים ולמה הוא צריך משהו שמכסה לו את הפנים. במשך מחצית הבוקר שבו הייתי על הפנים של עמיחי, שהתחפש כמובן לליצן, סבלתי ממשיכות ודחיפות מכל הצדדים. עמיחי משך אותי בידיו הקטנות, מנסה כל פעם להסיר אותי מעליו כדי לגרד באף, או לאכול ממתקים ממשלוח המנות, או סתם ככה להרגיש חופשי. בסוף אותו יום הייתי חצי מקומטת, ועם כמה כתמים של שוקולד וטופי.
אמא של עמיחי ניקתה אותי קצת, וניסתה למתוח אותי בחזרה כדי שאחזור לצורה המקורית, וגם זה לא היה נעים במיוחד. כשהחזירו אותי לארגז התחפושות נשמתי לרווחה, וקיוויתי שבשנה הבאה יהיה טוב יותר.
בשנה שלאחר מכן נשלחתי להשלים את התחפושת של תמר – מלכת הצחוקים. תמר בת העשר חבשה אותי על פניה בשמחה, אבל החיוך על פניה של מלכת הצחוקים לא נמשך זמן רב. בתחרות התחפושות שנערכה בכיתה, תמר ציפתה לזכות באחד המקומות הראשונים. היא הציגה את התחפושת שלה לפני החברות וציפתה למחיאות כפיים נלהבות. במקום זה היא הופתעה לראות חיוכים מלגלגים: "מאיזו שנה התחפושת שלך, תמר?", "המסכה הזאת לא הייתה של אחיך התינוק?", וגם "התחפושת שלך היא באמת צחוקים – לקרוא לדבר כזה תחפושת?", אלה היו התגובות ששמעה מחברותיה לכיתה.
תמר נפגעה ופרצה בבכי. היא נמלטה לחצר בית הספר, ומשם דרך השער החוצה אל הרחוב. היא רצה ורצה, הדמעות זולגות על לחייה ללא הפוגה, ואני – רטובה כולה מפנים, ובוכה גם אני על המילים המרושעות של חברותיה. אז מה אם התחפושת הייתה עשויה משמלה ישנה של אמא? אז מה אם אני עצמי הייתי בשנה שעברה על הפנים של עמיחי? תמר עמלה לילות שלמים כדי להכין את התחפושת הזאת, איך אפשר ללגלג עליה?
גם הפורים הזה נגמר בצער, ושוב חזרתי לארגז וציפיתי לאדר שמח יותר.
השנה אמא של משפחת גולן הייתה חולה מאוד. כל השנה כולם היו עצובים ודואגים, אפילו אני ושאר התחפושות שבארגז הבנו שהמצב קשה. חודש אדר התקרב, והייתי בטוחה שהשנה אדר יהיה כל כך עצוב – שבטוח אני אשאר בארגז עד לשנה הבאה. אבל אז, יומיים לפני ראש חודש אדר, אבא הוציא אותי מהארגז וחבש אותי על פניו, כשחיוך רחב משל עצמו מאיר את כל הבית: "ילדים, אנחנו מתחילים את חודש אדר מעכשיו, אמא הבריאה!". כולם פרצו בקריאות שמחה נרגשות כל כך, שידעתי שהשנה יהיה לי אדר שמח באמת.