הצעת החוק להחלת החוק הישראלי עברה בכנסת, אבל זה לא היה פשוט.
נציגי מפלגת העבודה החרימו באופן רשמי את ההצבעה, וטענו כי מדובר ב"ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה". בסופו של דבר, ברוב של 63 חברי כנסת ההצעה עברה, והרוחות סערו. מצרים התייחסה למהלך כ"מכה המונחתת על מאמצי השלום", ההתפרעויות של האוכלוסייה הערבית בישראל נמשכו חצי שנה, וצה"ל נאלץ להגביר את הכוננות. במקביל, ברחבי העולם אף לא מדינה אחת הכירה במהלך, ומועצת הביטחון של האו"ם יצאה נגדו וקיבלה את ההחלטה שלסיפוח אין משמעות בינלאומית. בנוסף לכך, המהלך שלא היה מתואם עם הממשל בוושינגטון הוגדר שם כ"סכין בגבה של ארצות הברית", הוביל למתח ביחסי ישראל-ארה"ב, והתגובה החריפה כללה בין השאר השעיה של סיוע לרכש ביטחוני ישראלי בהיקף של לא פחות מ‑300 מיליון דולר.
לא, לא מדובר בתרחיש דמיוני של החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון. האירועים הללו התרחשו כולם כאן בישראל לפני 35 שנים, כשממשלת בגין העבירה בכנסת את ההצעה להחלת החוק הישראלי על רמת הגולן. המהלך כולו ארך שעות ספורות בלבד. היו אמנם מי שלחצו ופעלו בעניין כבר זמן רב קודם, אולם בפועל לא חלפו אפילו 12 שעות מהרגע שבו ראש הממשלה דאז מנחם בגין הודיע לממשלה על רצונו להעביר את החוק, ועד לרגע שבו הוא אושר בקריאה שנייה ושלישית.
בגין מטיל פצצה
י"ח כסלו תשמ"ב (14.12.81), יום שני בבוקר. כמה שעות מוקדם יותר שוחרר ראש הממשלה מנחם בגין מבית החולים לאחר שבועיים וחצי שבהם היה מאושפז בשל שבר בעצם הירך. כבר בבית החולים מזמן אליו בגין את שר המשפטים משה נסים ושר החוץ יצחק שמיר, ושולח את השניים לעבוד על הכנת הנוסח שיעבור בכנסת להחלת החוק הישראלי ברמת הגולן. עוד באותו בוקר מכנס בגין את כל שרי הממשלה לישיבה מיוחדת בביתו בירושלים. לאחר משפט קצר על החלמתו, הוא זורק את הפצצה: בקשה מהשרים לקבל החלטת ממשלה לפיה עוד באותו יום תונח בכנסת הצעה להחלת החוק הישראלי ברמת הגולן. ההצעה לא סתם תונח על שולחן הכנסת: היא תקבל פטור מיוחד מחובת הגשה מוקדמת וגם תובא באותו יום לקריאה ראשונה, ולאחר מכן בהליך חריג ומזורז גם לקריאה שנייה ושלישית.
"בשעה שלוש תחליט ועדת הכנסת על הסרת המכשולים התקנוניים של הנחה מוקדמת של 48 שעות", הסביר בגין לשרים, "כך שבשעה ארבע אנו יכולים לפתוח בדיון... אם הממשלה תחליט בחיוב, נודיע מיד ליושב ראש הכנסת שזה סדר היום כולו - לא צריך סעיפים נוספים. יהיה דיון של שלוש-ארבע שעות, ניתן רשות דיבור לכולם, גם לקומוניסטים". הערכתו הפוליטית של בגין, שהתבדתה, הייתה שלהצעת החוק יהיה רוב מוחץ של 80 ואפילו 90 קולות, בהסתמך על אנשי 'המערך' של שמעון פרס.
הסיבה למהירות השיא שבה מנהל בגין את המהלך, כמו גם לחשאיות של ישיבת הממשלה, היא החשש מלחצים חיצוניים שיגיעו מעבר לים. בגין, שהציג לשרים את הסיבות ההיסטוריות, הביטחוניות והמדיניות להצעת החוק, מודע לכך שהתגובות לחוק הגולן ברחבי העולם יהיו לא קלות. גם כאן הוא לוקה בהערכה חסרה של עוצמתן.
הסורים להערכת בגין לא יתקפו את ישראל, אולם ליתר ביטחון עוד לפני הישיבה מורה בגין לשר הביטחון אריאל שרון לתגבר את כוחות צה"ל בצפון. החשש המשמעותי יותר מבחינתו הוא של התערבות רוסית לטובת הסורים, דבר שלהערכתו לא יקרה, בין השאר בגלל המעורבות הרוסית באותה תקופה במתרחש באפגניסטן והחשש מהפיכה אנטי-קומוניסטית בפולין. עם זאת, מודה בגין, "אם יוכח שטעיתי, זה יהיה דבר חמור מאוד. כולנו נימצא במצב חמור מאוד. האחריות תהיה שלי מבחינה מוסרית, ואני מוכן לקבל אותה מראש". אלא שתחזיותיו של בגין הוכחו כנכונות.
גם הערכתו של בגין באשר לתגובה המצרית הוכחה כנכונה. באותם ימים חוזה השלום כבר נחתם בין שתי המדינות, אולם ישראל טרם ביצעה את השלב האחרון של הנסיגה מסיני. בגין העריך, ובצדק, שהמצרים יסתפקו בהצהרה בסיסית, כזו שלא תסכן את הסכם השלום בין שתי המדינות, ובעיקר לא את האפשרות לקבל לידיהם סופית את חצי האי סיני. אלא שבנוגע לגורם החוץ הכי משמעותי, הממשל בוושינגטון, בגין טעה. הוא אמנם הזכיר את ארצות הברית כבר בפתיחת הערכתו, אולם טען כי התנגדותה תסתכם באיגרת מחאה מהנשיא רונלד רייגן או מזכיר המדינה אלכסנדר הייג. כמו בנוגע לשמעון פרס והמערך, גם כאן בגין עוד ייווכח בטעותו, אך יתמודד איתה בצורה מרשימה.
נאום על כיסא גלגלים
בתום הדיון בישיבת הממשלה התוצאה הייתה ברורה – מתוך 20 שרים, 13 הצביעו בעד ההחלטה להביא את הצעת חוק הגולן לכנסת במתכונת המוצעת. היו גם שישה מתנגדים, בעיקר בשל האופן שבו רצה בגין להעביר את החוק, ונמנע אחד (השר ברמן, שחשב שמוטב לשמור על הסטטוס-קוו בלי החוק), אולם הרכבת כבר יצאה לדרכה. כשהוא ישוב על כיסא גלגלים, הגיע בגין לכנסת וקיבל אישור חד פעמי לנאום ממקומו ליד שולחן הממשלה ולא מעל דוכן הכנסת, עקב מצבו.
"לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ", קרא בגין בכנסת. "היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלעז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבינלאומי פלשתין, יעבור על רמת הגולן. והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות, אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכינרת. הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה, יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן הייתה והינה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל".
כמו בדבריו לשרי הממשלה, גם במליאה התייחס בגין לנושא משלוש זוויות: ההיסטורית שבה פתח, המבט המדיני, ולסיום הדגיש גם את הפן הביטחוני. בדברי הסיום הבהיר כי "היום החליטה ממשלת ישראל פה אחד, כי יש ללא דיחוי להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת הגולן. המדובר בחיינו, ברמת הגולן. בחיינו, בעתידנו. בשלום האומה הזאת. איש לא ידחף אותנו לקווי ה‑4 ביוני 1967. איש. שום עם, שום מעצמה לא תצליח לדחוף אותנו לקווים ההם – קווי החידלון, קווי שפיכות דמים, קווי הפרובוקציה לתוקפנות. איש לא יכתיב לנו את חיינו. אנחנו הקימונו חיי חירות בארץ הזאת ואנחנו נגן עליהם בכל הכוח העומד לרשותנו", סיכם בגין את הדיון.
למעט כמה קריאות ביניים, כולל אחת של יוסי שריד (אז חבר במערך) שטען כי מדובר ב"ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה", הדיון לא היה ארוך במיוחד. במערך ובמפ"ם, סיעות האופוזיציה המרכזיות, התנגדו עקרונית להצעה בעקבות האופן המזורז שבו לטענתן היא עברה. בסופו של דבר, החוק עבר ברוב של 63 ח"כים מהליכוד, המפד"ל, התחייה, תמ"י וכמה מניצי המערך שהתגנבו פנימה למרות ההחלטה העקרונית של המפלגה. מספר המתנגדים עמד רק על 20 ח"כים מחד"ש, שינוי, תל"ם וכמה עריקים מהמערך, אולם בגין עדיין היה מופתע מכך.
"התפיסה של בגין הייתה שיש בעם קונצנזוס לגבי רמת הגולן, מכיוון שגם במערך אמרו כל הזמן שיש להם מחויבות לרמת הגולן", מסביר הרצל מקוב, יו"ר מרכז מורשת בגין בירושלים. "אין ספק שבגין הופתע מכך שפרט לשבעה או שמונה ח"כים מניצי העבודה, הם נעדרו מהדיון. הוא גם פנה אליהם בסוף הדיון ואמר להם שהם כל הזמן אמרו שרמת הגולן זה שלנו ושהם בעד, אז למה עכשיו הם בורחים מהעניין?".
מי שתקף את בגין באופן בוטה היה כמובן יו"ר המערך והאופוזיציה דאז, שמעון פרס. "חברי המערך שהצביעו בעד החוק, המיטו על המפלגה בושה חסרת תקדים", כך צוטט פרס בכותרת העיתון 'ידיעות אחרונות' מהיום שאחרי ההצבעה. את העובדה שההחלטה להחרים את ההצבעה מנוגדת לתפיסת המפלגה ביחס לרמת הגולן, הסביר פרס בכך ש"בעניין רמת הגולן יש למפלגת העבודה החלטה על פשרה טריטוריאלית וכן יש החלטה שלא להצטרף ליוזמות של סיעות אחרת בנושא זה. אינני יודע על מה שמחים כל כך חברינו ברמת הגולן. איש לא הפריע לנו לפעול כרצוננו ברמה כל השנים האלה, ופתאום הפכנו את כל העניין לסלע מחלוקת, עד שפעם ראשונה מצטרפת גם אמריקה לגינוי נגדנו בנושא זה". בתשובה לשאלה האם הוא חולק על ההערכה שרוב הציבור תומך בחוק הגולן, אמר פרס כי "יש מקרים בהם צריכה מפלגה להתייצב באומץ לב, גם אם רבים בציבור חושבים אחרת".
פרס לא הסתפק בביקורת על החוק ואף תקף אישית את בגין. לטענתו, בגין שואף לשלטון יחיד במפלגתו, בכנסת ובממשלה. "החלשת המערך היא החלשת ישראל. אם נוחלש תישאר ישראל בידי שיגיונותיו של איש אחד. התהליך הדמוקרטי חשוב לא פחות מהשטחים, ודווקא בתהליך זה נבעו בקיעים".
"העקיצות האלה נגד בגין זה עוד מורשת מימי בן גוריון", פורש מקוב את הזווית שלו להתרחשויות, "חשוב לדעת שזו לא הייתה הפעם היחידה שעשו מהלך כזה בכנסת, וגם לא הראשונה. בגין עצמו הזכיר לאנשי המערך שגם בתקופתם היו פעמים שהכנסת העבירה שלוש קריאות ביום אחד. בכלל, כשאני מסתכל על הדרך שבה בגין קידם גם את המפלגה שלו וגם את המדינה ואת בית המשפט העליון, כולל דברים שבימין לא תמיד אוהבים, אז לא היה ראש ממשלה מחויב יותר מבגין לדמוקרטיה. גם אם התהליך נעשה בזריזות, הוא לא דילג על אף שלב ולא עשה את זה בניגוד לדעת הכנסת".
ברחוב היה קונצנזוס ביחס לחוק?
"התחושה הכללית ברחוב בעקבות החוק הייתה טובה, בוודאי לאנשי המחנה הלאומי שיכלו סוף סוף להרגיש קצת יותר זקיפות קומה. צריך לזכור שחוק הגולן עבר אחרי ההסכם עם מצרים, בתחילת המהלך של הנסיגה מסיני, והחוק הזה נתן תחושה של תיקון כלשהו. גם התחושה שמדינת ישראל מקבלת החלטה עצמאית ומעבירה אותה בנחישות ובמהירות ובלי היסוסים וחששות, הוסיפה לתחושת הגאווה הלאומית".
"לא מפחדים מהעונשים שלכם"
אחת הסיבות לתחושת הגאווה באותם ימים הייתה עמידתו התקיפה של בגין מול ארצות הברית. בניגוד להערכותיו המוקדמות של ראש הממשלה, הממשל בוושינגטון הגיב בתקיפות רבה להחלטה על חוק הגולן. "קבלת חוק רמת הגולן אינה אלא תקיעת סכין בגבה של ארצות הברית", כך צוטט אז ב'ידיעות אחרונות' סמואל לואיס, מי ששימש באותם ימים כשגריר ארצות הברית בישראל. "לואיס זעם לא רק לגופו של החוק, אלא גם על כך שאיש לא מצא לנכון להתקשר עמו ולהודיע לו על החלטת הממשלה בטרם פורסם הדבר ברבים", המשיך כתב 'ידיעות', שלא התאפק והוסיף נזיפות משלו: "עוד בישיבת הממשלה בביתו של בגין, היה ברור לשרים שיש לעשות כל מאמץ כדי למנוע את פרסום ההחלטה בדבר חוק הגולן בטרם ישיבת הכנסת כדי למנוע הזמנת לחצים מצד הממשל האמריקני. אולם מכאן ועד הימנעות מכל קשר עם השגרירות האמריקנית או עם מחלקת המדינה כדי לדווח להם ולו רק חצי שעה לפני ישיבת הכנסת, או לפחות בתום נאום ראש הממשלה על ההחלטה - יש מרחק רב. מה גם שמאז השעה שלוש אחר הצהריים שידרו סוכנויות הידיעות את הידיעה על החלטת הממשלה. לא לחינם רגזו האמריקנים והזכירו לנו כי אנחנו מתארים שוב ושוב את יחסינו עם ארצות הברית כיחסי 'בעלי ברית'".
ההחרפה ביחסים בין המדינות לא הסתיימה בהודעות נזעמות. בשלב הראשון שינתה ארצות הברית ממנהגה ותמכה בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם שנתקבלה פה אחד נגד ישראל, ובה נאמר כי ההחלטה הישראלית בטלה ומבוטלת, וכי על ישראל לבטל את החוק בתוך שבועיים. עם זאת, בוושינגטון הקפידו שההחלטה לא תכלול גינוי לישראל, ובניגוד למה שדרשה סוריה - לא איימו בהטלת סנקציות אם ישראל לא תבטל את החוק. השגריר הישראלי באו"ם, יהודה בלום, הודיע בתגובה כי "ישראל אינה מקבלת את ההחלטה שנתקבלה ולא יכולה לקבלה".
בארצות הברית לא הסתפקו בצעדים שהאו"ם נקט. שבועיים קודם לכן נחתם בוושינגטון (ב‑30 בנובמבר 1981) מזכר הבנות ביטחוני בין שר הביטחון אריאל שרון למזכיר ההגנה האמריקני קספר ויינברגר, ובמקביל אמור היה להתקבל בישראל סיוע לרכש ביטחוני בהיקף של 300 מיליון דולר. סירובה של ישראל לבטל את חוק הגולן הוביל את מזכיר המדינה האמריקני להודעה על כך שהוא מעניש את ישראל בהשעיית מזכר ההבנות וביטול הסיוע הענק.
בגין רתח. הוא זימן אליו בדחיפות את השגריר האמריקני לואיס ונזף בו קשות. "איזה מין ביטוי זה 'להעניש'?", קרא בגין באוזניו של השגריר, "האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? האם אנחנו ילדים בני 14 שאם אינם מתנהגים יפה נותנים להם פליק על האצבעות? אני מוחה על עצם השימוש במושג הענשה. בוא אסביר לך מי יושב בממשלה הזאת. בממשלה שלי יושבים אנשים שנלחמו כל חייהם וחוו מלחמות וייסורים. אינכם מפחידים אותנו עם העונשים שלכם. איננו נבהלים מהאיומים ומוכנים לשמוע רק טענות רציונליות. אין לכם זכות להעניש את ישראל ואני מוחה על עצם השימוש במילה הזאת... עם ישראל התקיים 3,700 שנה ללא מזכר הבנה עם אמריקה וימשיך עוד 3,700 שנה בלי מזכר זה. נא להודיע לשר החוץ שחוק רמת הגולן יישאר בתוקפו. אין כוח בעולם שיהיה בו כדי לבטלו".
"התגובה של בגין הייתה מאוד חריפה", נזכר הרצל מקוב באותם ימים. "הוא קרא לשגריר האמריקני ונכנס באבי אביו. אני זוכר את אריה נאור, שהיה אז מזכיר הממשלה, עומד בפתח בית ראש הממשלה אחרי שיחת הנזיפה וקורא מהכתב מול מצלמות הטלוויזיה את ההודעה שבגין אמר לשגריר. הוא קרא את זה שם בקול נבוך. הוא לא היה בגין, והוא ידע שהוא מדבר על המעצמה הגדולה בעולם".
בגין לא חשש מההשלכות של ביטול מזכר ההבנה?
"האמריקנים רק השעו את המזכר, בגין היה זה שהחליט בתגובה לבטל אותו, אבל צריך לדעת שמראש בגין לא היה ממש מאוהב במזכר ההבנה הביטחוני ששרון השיג. שרון חתם בארצות הברית לא בדיוק לפי הפרמטרים שבגין חשב שצריך לפעול לפיהם, כך שמבחינת בגין נקרתה לו כאן הזדמנות פוליטית, ואחרי שהאמריקנים השעו את המזכר הוא פשוט ביטל אותו".
פרט לתגובות הקשות ברחבי העולם, עמדה ישראל גם מול התנגדות קשה של הדרוזים תושבי הגולן. כבר באוגוסט 1980 חוקקה הכנסת חוק שאפשר לדרוזים תושבי הגולן, שמספרם עמד על פחות מ‑20 אלף, לקבל אזרחות ישראלית, אלא שיחסית מעט דרוזים נענו ליוזמה זו וקיבלו אזרחות ישראלית. הגדילו לעשות תושבי מג'דל שמס, שם התקבלה ההחלטה שמי מהם שיקבל אזרחות ישראלית יוטלו עליו חרם ונידוי חברתי. בהמשך אף נערכה שביתה כללית של הדרוזים ברמת הגולן כאות מחאה.
אלא שאז, בעקבות החלת החוק הישראלי בגולן, חויבו הדרוזים לשאת תעודות זיהוי ישראליות, כמו כל אזרח. בתגובה פתחו הדרוזים ב‑14 בפברואר 1982 בשביתה שלוותה בהפגנות. ממשלת בגין הטילה סגר צבאי על הכפרים, אך השביתה והמהומות נמשכו שישה חודשים. רק ב‑22 ביולי 1982 הושגה רגיעה ופשרה לפיה הדרוזים לא יחויבו לקבל אזרחות ישראלית, ובמקום זאת חולקו תעודות זיהוי ישראליות, אך עם הכיתוב "אזרחות לא מוגדרת".
"בגין כליברל לא היה יכול להעלות על הדעת שיהיה שטח שיש עליו ריבונות ואנשים בו נשארים בלי אזרחות", מסביר מקוב את הדברים. "אתה לא משאיר אנשים חסרי אזרחות. זה חלק ממה שהנחה אותו. בסופו של דבר כולנו רואים את התוצאות, כשלטווח הארוך זה בוודאי לא הזיק. צריך לומר שגם כלפי אלו שטענו שזה ימנע משא ומתן עם סוריה, כולנו ראינו שמי שרצה לנהל משא ומתן עם סוריה, כולל ההסכמה למסור את הגולן, עשה את זה למרות החוק. המשבר המדיני מול ארצות הברית והמהומות של הדרוזים בסופו של דבר לא היו מחיר גבוה לטווח הארוך, לעומת זה זו הייתה הצהרה מדינית מאוד משמעותית, והגולן עדיין איתנו".
*** פגישת נתניהו-טראמפ: הסיפוח עושה צעד קדימה ***
מי שמנסה לקחת את ההישג המדיני של בגין צעד אחד קדימה, הוא עו"ד צביקה האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר. לפני כשנה, בחגיגות ה‑35 להחלת החוק, החל האוזר לפעול להכרה בינלאומית במעמדו של הגולן בעולם. צעד מדיני פומבי ראשון בנושא נעשה בשבוע שעבר, כשנתניהו הודיע לאחר פגישתו עם טראמפ כי ביקש מנשיא ארצות הברית הכרה אמריקנית בהיותה של רמת הגולן חלק ממדינת ישראל.
בנאום שנשא במרכז בגין טען האוזר כי "ישראל, המשוועת קרוב לחצי מאה להכרה בצורך לשינוי גבולות, מוצאת עצמה בנקודת זמן ומקום אופטימלית להשגת הישגים היסטוריים. נגזרת הגולן היא הנגזרת הבשלה ביותר לניסיון להשיג שינוי בכללי המשחק המוכרים לנו בחמישים השנים האחרונות. ברמת הגולן אין מרכיב של שליטה על עם אחר. סוריה – אם בכלל תמשיך ותתקיים כמדינה אחת – לא תהיה עוד כפי שהייתה. שיח זכויות האדם אינו רלוונטי לגולן, שבו יש רוב יהודי וש‑20 אלף תושביו הדרוזים יכולים לקבל אזרחות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. האלטרנטיבה הסורית עבורם מעולם לא נראתה הזויה יותר. כל זה צריך להוביל לשינוי המוסכמה הבינלאומית האנכרוניסטית, לפיה הגבול בין סוריה לישראל צריך לשכון לחופי הכנרת. מוסכמה שהמופרכות שלה מוכחת מדי יום נוכח שפיכות הדמים הבלתי נתפסת, המתרחשת מזה חצי עשור במרחבי עירק וסוריה בואכה רמת הגולן".