אני זוכר היטב מתי פגשתי לראשונה את הסרטון שבו נראה סמל אלאור אזריה יורה במחבל בחברון.
זה היה בשלהי סעודת פורים, כאשר בטוב לבנו בבשר ובקצת יין, מישהו קיבל את הסרטון בווטסאפ והראה לנו אותו. התגובה של כולנו הייתה זהה: "וואו, מישהו פה הסתבך, נקווה שהוא ייצא מזה איכשהו". נכון, היינו קצת במצב של "עד דלא ידע בין ברוך המן לארור מרדכי", אבל באמת, באמת שלא התכוונו למחבל.
במהלך השנה שעברה מאז שאלתי את עצמי פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, למה בעצם הדחף הראשוני שלי שם, בדמדומי פורים, היה לתמוך באזריה. האם אני שונא ערבים? לא. האם אני בעד חיסול מחבלים בזירת הפיגוע כאשר הם כבר לא מהווים איום? גם לא. האם אני חושב שזה בסדר שחייל יורה בניגוד לנוהלי הפתיחה באש? בהחלט לא. וזה למרות שגם כחייל סדיר וגם כמילואימניק רציתי לפעמים למרוט את שערות ראשי לנוכח כל מיני נהלים מפולפלים, וגם היום עדיין יש לי חשק לפעמים לעשות את זה, רק שהיום כבר אין לי מה למרוט.
אז למה אני בעד אלאור? למה האינסטינקט הראשוני היה להתייצב לצדו ולקוות שלא יאונה לו כל רע?
כי הוא היה שם למעני כדי שהמחבלים שהוא פגש לא יוכלו להגיע אליי.
כי כתוב "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ואני דווקא כן הייתי פעם במקומו, ואני זוכר היטב את התסכול, ואת הזעם, ואת תחושת חוסר האונים אל מול הסכנה הלא צפויה.
כי בבלגן שהיה בזירת הפיגוע קשה להאשים חייל שנקט יוזמה.
כי שר הביטחון והמפקדים של אלאור יצאו נגדו בחריפות עוד באותו יום, וחרצו את דינו עוד לפני שהתנהל תחקיר.
כי התחקיר היה מגמתי ולא הוגן, שירה את החץ ואז סימן סביבו את המטרה.
כי סגן הרמטכ"ל השווה בין החברה הישראלית לנאצים, ובמקום לעוף מהצבא קיבל חיבוק ומחיאות כפיים סוערות.
כי כאשר כלי התקשורת כינו את אזריה בשם "החייל היורה" הם הפכו אותו לדמון, לאחר, לצעיר משתלח.
כי כתבים מלוקלקים נהרו לביתו של המחבל כדי להביא לאומה את דברי המוסר הטהור שאביו הטיף לנו.
כי עושה רושם שבשביל לא מעט עיתונאים, ברוך המן וארור מרדכי זו תפיסה בסיסית שלא קשורה לשתיית אלכוהול.
כי כולנו יודעים שאילו זה לא היה מצולם, אף אחד לא היה עושה מזה רעש.
כי המשפחה של אלאור ניצבה כמעט לבדה מול מערכת משומנת שהחליטה שהבן שלה אשם עוד לפני שהוגש כתב אישום.
כי משלם המיסים הישראלי מימן פרקליט צמרת שגויס למילואים ועלה הון תועפות, רק כדי להסיר צל צלו של סיכוי שאלאור לא יורשע.
כי לראש ההרכב במשפט לא הייתה ולו מילת חסד אחת כלפי אלאור בכל פסק הדין הארוך והבוטה שהיא כתבה.
כי קשה להשתחרר מהתחושה שאילו זה לא היה אלאור מרמלה אלא מישהו מעדה אחרת וממקום אחר, היחס אליו היה שונה.
כי אני נגד הוצאה להורג ללא משפט. באמת. ועדיין, בכל פעם שמדינת ישראל משחררת מאות רבות של מחבלים תמורת חייל חטוף, או סתם כמחווה לאבו-מה-זה-הדבר-הזה, אני שואל את עצמי אם לא היה עדיף כבר להרוג אותם ברגע שהם באו לטבוח בנו.
כי גם כשאני התגייסתי ההורים שלי אמרו לי שאם יש ספק אז אין ספק, ושהם מעדיפים לבקר אותי בבית סוהר ולא בבית עלמין, וגם אני אמרתי את זה לבן שלי לפני שהוא התגייס, ועוד רבים וטובים שמבינים שמשהו דפוק במדינה שבה כל חייל צריך לחתום על נשק, מחסנית ועורך דין.
כי אני באמת מצטער, אבל כשמדובר בחייל מול מחבל – אני קודם כול בעד החייל. כן, גם אם סגן הרמטכ"ל חושב אחרת.
צהוב חולה זה מכבי
ברכת שהחיינו בשם ובמלכות (סתם, לא) נשמעה בביתנו ביום חמישי שעבר: מכבי תל אביב זכתה בגביע המדינה בכדורסל. אחרי תבוסות מביכות באירופה, אחרי שהחליפה השנה שלושה מאמנים ובשנה שעברה שניים, אחרי שהשקיעה מאה מיליון שקל ובכל זאת כדי לעלות לשלב הבא ביורוליג היא תצטרך נס שלעומתו נס ז'לגיריס מ‑2004 נראה כמו נס על חלב, אחרי כל זה היא בכל זאת הצליחה לנצח בגמר את הפועל ירושלים ולשמור את הגביע אצלה.
פעם מכבי תל אביב הייתה הקבוצה של המדינה – קבוצה של שחקנים ישראלים מחוזקים בשני אמריקנים, שכל המדינה (טוב, חוץ מהאדומים) יושבת בשישי בערב מול הערוץ הפופולרי (והיחיד) בטלוויזיה, כדי לצפות בחרדת קודש כיצד המכבים הגיבורים נלחמים ביוונים ובקומוניסטים ובשאר הקוזקים, ומרימים את קרן ישראל בגויים. בעצם קרן זה עניין של כדורגל, אבל הבנתם את העיקרון. כשמכבי הפסידה המדינה הרכינה ראש, כשהיא ניצחה המדינה קפצה ראש לבריכה של מה שהיה אז כיכר מלכי ישראל.
אבל היום מכבי היא קבוצה של אמריקנים, עם מאמן לטבי, ומנהל קרואטי, וכמה ישראלים שרוב הזמן רואים את הפרקט מהזווית של הספסל. מכבי של היום מנוהלת על פי סטנדרטים מערביים מתקדמים שמטרתם לעשות כסף, ועוד כסף, ועוד הרבה כסף. כמה כסף? בואו נגיד שהכרטיס הכי זול שמכבי מציעה עולה 70 שקל למשחק ליגה ו – תחזיקו חזק – 400 שקל למשחק יורוליג, שם הקבוצה ממוקמת כרגע במקום 13 מתוך 16. ולא בגלל שהשופטים אנטישמיים.
אבל אצלנו בבית יש נער שנשם לרווחה ביום חמישי שעבר, כי הוא צהוב-כחול בנשמה למרות הבושות שהקבוצה הזאת עשתה לאוהדים שלה בשנתיים האחרונות, כששחקנים שמרוויחים מיליונים התאמצו בערך כמו שדונלד טראמפ מתאמץ למצוא חן בעיני התקשורת האמריקנית. הם שיחקו בצורה כל כך אדישה עד שלפעמים היה נדמה שכשהקבוצה מנצחת צריך לקרוא לה לא מכבי פוֹקס אלא מכבי פוּקס. יותר מדי פעמים בשנתיים האחרונות התגנבה לה המחשבה שאולי מכבי זה בעצם ראשי תיבות של "מדהים, כמה בושות, יואו".
כי כשאתה משחק רק בשביל כסף, אתה לא זוכה אפילו בארד. אנחנו לא רוצים שחקנים זרים נוצצים. אנחנו רוצים ישראלים שנותנים את הנשמה ואת הלב, שאכפת להם מהסמל ושזוכרים בשביל מי הם נלחמים, גם אם לפעמים המצלמה קולטת אותם זורקים כדור בניגוד להוראות המאמן.
בקיצור, אנחנו רוצים שחקנים כמו אלאור אזריה.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com