אקטיביזם מיניסטריאלי

שרת המשפטים שקד הצליחה להוציא את המיטב בסיבוב בחירת השופטים הנוכחי. כעת עליה להוביל לשינוי נוסף בהרכב בית המשפט העליון

עמנואל שילה , ד' באדר תשע"ז | עודכן: 21:59

אקטיביזם מיניסטריאלי-ערוץ 7
אסור לה לנוח על זרי הדפנה. שרת המשפטים איילת שקד
צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

1

הייתה לא מעט הפרזה בתגובות מימין ומשמאל, בעקבות בחירת ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון לפני שבוע.

החגיגות מכאן והקינות מכאן היו מוגזמות, והשמועות על מותו של האקטיביזם השיפוטי היו מוקדמות. טעה מי שאמר שבעקבות הבחירה המחנה הלאומי איבד את זכותו להתלונן על חוסר ייצוג הולם לעמדותיו בקרב שופטי בג"ץ. כי גם אם אכן שלושה מתוך ארבעת השופטים החדשים יוכיחו נטייה ברורה לריסון שיפוטי ולערכי יהדות ולאומיות, עדיין דעות מחנה הרוב הלאומי והשמרני נותרו נחלת מיעוט קטן מקרב שופטי בג"ץ.

2

בבואנו להעריך את יחסי הכוחות ואת מאזן הדעות וההשקפות בבג"ץ, צריך להביא בחשבון לא רק את מספר שופטי העליון שאפשר לשייך לכל מחנה אידיאולוגי, אלא גם את הוותק שלהם בתפקיד.

שופטים בשנות כהונתם הראשונות בערכאה העליונה נשלחים בדרך כלל למשימות אפורות של עיסוק בתיקים פחות חשובים. הכרעות בנושאים קריטיים שבמרכז סדר היום הציבורי נשמרות להרכבים של שופטים ותיקים יותר. לכן אם יש כאן שינוי במאזן הכוחות האידיאולוגי, הוא יבוא לידי ביטוי רק בעוד שנים, לאחר שהשופטים החדשים יצברו ותק.

זאת ועוד: כבר דובר רבות על כך שנשיא בית המשפט העליון, השולט בציוות השופטים להרכבים שדנים בתיקים השונים, יכול למעשה להשיג את התוצאה המשפטית הרצויה לו על סמך היכרותו המוקדמת עם השקפת עולמם של עמיתיו השופטים. אין ספק, למשל, שסוגיית פסילתו או אי פסילתו של חוק ההסדרה תוכרע בין השאר על ידי ההחלטה מי יהיו השופטים שישובצו להרכב המורחב שידון בפסילה.

על פי הנוהג הלא-רשמי שמשום מה הפך למקודש, נשיאי בית המשפט העליון מתמנים לפי קריטריון אחד בלבד: ותק. עם פרישתו של נשיא מכהן, הוותיק מבין השופטים שנותרו ימונה לנשיא תחתיו. על פי שיטה זו, כבר עם מינויה של אסתר חיות לשופטת בבית המשפט העליון לפני 14 שנים, הוכרע למעשה שלאחר פרישתה של הנשיאה הנוכחית, מרים נאור, תכהן חיות כנשיאה במשך שש שנים. השופטת חיות שייכת למחנה הליברלי-אקטיביסטי, ויש לחשוש שהיא לא תהיה נדיבה בשיבוץ שופטים בעלי זיקה שמרנית ומסורתית בהרכבים שידונו בתיקים השנויים במחלוקת בין שני המחנות.

מסתבר אפוא שעיקר רישומו של השינוי בהרכב שופטי בג"ץ יתבטא בכך שהכרעות אקטיביסטיות-ליברליות שבעבר התקבלו פה אחד, יוכרעו בעתיד ברוב דעות. את השורה התחתונה זה לא ממש ישנה. על פי תרחיש יותר אופטימי, עצם קיומה של קבוצת שופטים שמרנית הנוטה למסורת ולאומיות, ישבור את חזית הדעות האחידה ותגרום לשופטים נוספים לחרוג לעתים ממורשת אהרון ברק ודורית בייניש.

אפשר גם לחשוב לטווח ארוך וליהנות מהידיעה שעל פי אותה שיטת סניוריטי, אם לא תבוטל עד אז, עתיד השופט השמרן והדתי נועם סולברג לשבת על כס נשיא בית המשפט העליון בין השנים 2028‑2032. אבל לא בטוח שהתקווה לגבי מה שיקרה בעוד 11 שנים תוכל לנחם אותנו על עוד הכרעות שמאלניות ומכאיבות שיתקבלו בבג"ץ בשנים שלפני כן.

3

כל זה לא מבטל את גודל ההישג של שרת המשפטים איילת שקד וצוותה, שבמסגרת מגבלות שיטת הבחירה הקיימת השיגו את המיטב שניתן היה להשיג.

שקד הוכיחה יכולת תמרון פוליטית והצליחה לגבש רוב בוועדה לבחירת שופטים, על ידי בניית קואליציה של ארבעת נציגי הכנסת והממשלה ביחד עם שני נציגי לשכת עורכי הדין. בכך עדיין לא היה די, משום ששלושת השופטים החברים בוועדה תפקדו כגוש חוסם שמנע השגת רוב של שבעה תומכים. זהו הרוב הדרוש על פי 'חוק סער' בעת בחירת שופטים לבית המשפט העליון.

כאן השתמשה שקד באזהרה שאם לא תושג הבנה עם השופטים, היא תביא לביטול 'חוק סער' ולבחירת שופטי העליון ברוב הרגיל העומד לרשותה בוועדה. ההצהרה הזאת של שקד הוציאה את נשיאת בית המשפט העליון משיווי משקלה. היא האשימה את שרת המשפטים בהנחת אקדח טעון על שולחנה. תשעה מתוך עשרה שרים היו נרתעים מההתקפה הנשיאותית הזאת, אבל שקד הגיבה בענייניות ובקור רוח וגרמה לנשיאה להיראות רע, לרדת מהעץ ולהסכים לפשרה שמביאה לידי ביטוי את יתרונה של שקד במאזן הכוחות בוועדה.

השרה שקד ידעה לתגמל את שותפיה לקואליציה בוועדה באופן שהולם גם את מטרותיה שלה. היא עשתה יד אחת עם השר משה כחלון במינויו של השופט יוסף אלרון, על אפה וחמתה של הנשיאה המיועדת הבאה אסתר חיות. כחלון החיפני רצה למנות שופט שהוא גם בן עירו וגם מזרחי. שקד מצדה ידעה שמדובר בשופט שמרן ובעל דעות לאומיות. היה ברור גם שלפחות אחת מתוך הארבעה צריכה להיות אישה, ושקד יכולה להיות מרוצה ממינויה של יעל וילנר, אישה דתית ראשונה בבית המשפט העליון. הבחירה המובהקת של שקד היא השופט דוד מינץ, חובש כיפה ותושב דולב שבבנימין, שמצטרף לשופט סולברג ומכפיל את נציגות ההתיישבות ביו"ש בערכאה השיפוטית העליונה.

על המשבצת הרביעית היה ברור שייבחר שופט ערבי, במקומו של השופט סלים ג'ובראן שעומד לקראת פרישה. אפשר לתהות עד כמה הכרחי לקבוע מסמרות בדבר קיומו של "הכיסא הערבי" בבג"ץ, מכיוון שג'ובראן היה הראשון והיחיד עד היום. בפועל, לא ניתן היה להימנע מכך, גם משום שהשופטים לא היו מסכימים לפשרה בלי שופט ערבי, ובעיקר משום שהקואליציה של שקד עם לשכת עורכי הדין לא הייתה מתאפשרת אילו התעקשה להתנגד לכך. עורך הדין חאלד חוסני זועבי, אחד משני נציגי הלשכה בוועדה, לא היה יכול להראות את פניו בקרב שכניו וחבריו אם בקדנציה שלו לא היה נבחר שופט ערבי חדש במקום השופט ג'ובראן. אגב, חבל שעורכי הדין הדתיים לא מצליחים להתאגד ולנצל את מספרם הרב כדי להחזיק נציג משלהם בוועדה. ועדיין הנזק מוזער כאשר מבין שני המועמדים הערבים נבחר השופט ג'ורג' קרא. קרא בן ה‑65 צפוי לכהן חמש שנים בלבד, ולכן לא צפוי לצבור ותק ולהטביע חותם משמעותי כמו ג'ובראן, שכיהן בעליון 13 שנים. אילו נבחר המועמד הערבי המתחרה, חאלד כאבוב בן ה‑59, הוא היה צפוי לכהן 11 שנים ולהשפיע יותר.

לא מיותר להזכיר ששקד וצוותה סיכלו את בחירתם של כמה מועמדים מטעם השופטים שהיו מחזקים את הקו האקטיביסטי-ליברלי בבית המשפט.

4

שקד זכתה להישג נאה ביותר והובילה לתוצאה טובה בהרבה ממה שהשיג המחנה הלאומי אי פעם בסיבוב בחירות בוועדה, ועל כך היא ראויה לברכות.

במסגרת כללי המשחק הקיימים, היא לא תוכל בקדנציה הנוכחית שלה לתרום עוד הרבה לשינוי הרכב בית המשפט. לכן כדאי מאוד לשנות את כללי המשחק. כהונתה כשרת המשפטים, והרוב שהצליחה להשיג בוועדה לבחירת שופטים, היא הזדמנות היסטורית נדירה לחולל מפנה דרמטי במערכת המשפט, שהיא כיום מוקד הכוח הכי משפיע שכופה את דעות המיעוט הליברלי על הרוב היהודי-לאומי.

שקד יכולה להחליט על הוספת תקנים של שופטים בבית המשפט העליון, ולערוך סבב נוסף שבו ייבחרו עוד שופטים חדשים על פי רוחה. היא יכולה להעביר חוק שיסתפק ברוב של חמישה או שישה תומכים בוועדה לבחירת שופטים, וינטרל את הגוש החוסם של שלושת השופטים. שיטת הסניוריטי לאיוש תפקיד נשיא בית המשפט העליון היא מיושנת ומוזרה, ויש לשקול את ביטולה עוד לפני מינוי הנשיאה הבאה. מעל לכול, יש לרסן את האקטיביזם השיפוטי על ידי חקיקת פסקת ההתגברות, שתחזיר לכנסת את סמכות ההחלטה לגבי תקפותם של חוקים שבוטלו בידי בג"ץ.

אסור לשקד לנוח על זרי הדפנה. היכולות המוכחות שלה רק מגבירות את הציפיות ואת מידת האחריות המוטלת עליה להוביל לשינוי.

לתגובות: eshilo777@gmail.com