לשתייה חריפה בפורים יש מקום, בתנאי שהיא נעשית מתוך רצון לקיים מצווה ולא כחלק ממסיבה ריקנית.
בלשון הרמ"א: "ובלבד שיכוון לבו לשמיים" (או"ח תרצ"ה). דבר זה נכון לכל אדם, כל שכן לנערים בגיל ההתבגרות, שבהם אתמקד.
המבקש לבחון נוהג, במקרה דנן של שתייה במסיבת ליל פורים, נדרש להתבונן בתמונה החינוכית הרחבה, וכמובן גם בתמונה ההלכתית. מבט רחב על המתרחש בליל פורים אצל בני נוער במקומות רבים עלול בהחלט להטריד. החל מהנעשה בישיבות מסוימות, שבהן חלק מהנוער מתבסם לטובה, אבל אחרים מגיעים לדיבורים לא ראויים או להקאה; דרך חבריהם שלא זכו ללמוד במקום שיוזם פעילות בליל פורים, ועל כן הם שותים במסיבות פרטיות, לעתים פרועות; וכלה באלה שפורים הוא המפגש הראשון שלהם עם שתייה חריפה, שם למדו שזה מותר וסבבה, והחליטו שאין צורך להתעקש ש"רק פעם בשנה אבוא להתארח".
סוף דבר, ראוי להיצמד לפוסקים המבהירים שאין כלל מצוות שתייה בלילה ("לעשות אותם ימי משתה"), ולקיים שמחה פנימית אמיתית נטולת אלכוהול (דבר שעולה אף מדרישות משרד החינוך). את מצוות היום יקיימו הנערים עם הוריהם, בסעודת פורים אחר הצהריים, איש וביתו. יצוין שמשנה לשנה עולה מספר הישיבות התיכוניות שמאמצות נוהג זה, וב"ה כולם שמחים (תרתי משמע) ממסיבת פורים מרוממת ומשמעותית.
ועדיין נותרה הזירה הקהילתית. בני נוער רבים לא חוגגים במוסד לימודיהם כלל, ובראשם הנערים בחטיבות הביניים. הם יוצאים לחגוג לבד, לאו דווקא בחגיגה של מצווה. כאן תפקידנו, כהורים, לקיים מראש דו-שיח ולהגדיר את הגבולות המשפחתיים כדי שפורים יהיה שמח באמת. וכבר דרשו דרשנים: "מחייב איניש לבסומי" – רק מי שהוא "איניש", כלומר אדם בוגר, רשאי להגיע ביום פורים ל"בסומי".
וכדברי המאירי במסכת מגילה (דף ז'): "שלא נצטווינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג, שנגיע מתוכה לאהבת ה' והודאה על הניסים שעשה לנו".
הרב יונה גודמן
מנהל חינוכי ברשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא