ההנחה הבסיסית שפשוטה לכל אדם שמעיין עיון קל במקורות התורניים היא ששתיית יין וצריכת אלכוהול הם סכנה.
דבר זה ניתן לראות החל מפרשיות נח ובני אהרן, וכלה באיסור להורות הוראה לאחר שתיית יין, כשבדורנו בעיה זו התעצמה לנוכח סיכונים כגון נהיגה בשכרות וכו'.
אל מול תחושת הסלידה והסכנה עומדים דברי חז"ל לפיהם "חייב איניש לבסומי", דבר שמעלה את התהייה שאם מדובר בתופעה כה שלילית, מדוע היא לא נאסרה במפורש בתורה?
התשובה לשאלה זו אולי נעוצה בהבנה שכמו דברים רבים בדורנו, לא מדובר בסוגיה מהסוג שבו יש קווים ברורים של אסור או מותר, אלא שהדיון הוא על אופן ודרך השימוש. את השתייה בפורים אי אפשר ולא צריך לבטל, בדיוק כשם שמנהג הכפרות בתרנגולות לא יבוטל ולא יתבטל, ולכן השאלה היא לא האם לשתות, אלא איך לשתות.
ברור שבמקום שאין הכנה מתאימה ואין השגחה במינון ובזמן התוצאה תהיה הפקרות בנוסח "נכנס יין יצאה שטות", ואף גרוע מכך. לעומת זאת, במקום שבו בימים שלפני פורים נותנים דגש על חסד ונתינה, על הכנה גדולה של לימוד תורה בעוצמה, היין מאפשר פתיחות לב והשתחררות מצורך בתדמית כזו או אחרת.
שתיית יין הבנויה על אדנים נכונים יכולה לאפשר נתינת מקום הולם לגילוי רגשות חיוביים ועמוקים, כאלה שקשה להביאם לידי ביטוי ביומיום האפור והנוקשה. בימים שבהם בני אדם מודדים את עצמם כל הזמן בשאלה מה יאמרו עליהם, השכרות והאלכוהול יכולים להפוך לכלי חיובי דווקא.
חשוב להבין שלצורך כך יש צורך בהכנה מעשית של עבודת חסד, לימוד תורה והסברה נכונה. נקודה חשובה אף יותר היא הצעה של גבולות ברורים לשתייה, הן מבחינת הקפדה על כמות סבירה והן בשליטה של מבוגרים אחראים. בהינתן הדברים הללו אפשר להגיע ל"נכנס יין יצא סוד" (ויש אומרים יצא דוס), והתוצאות מעידות יותר מאלף מילים.
האם ייתכנו תופעות שוליים בעייתיות? כן, והן אף הוזכרו בהלכה בדין של נזקים הנגרמים משמחת פורים. ועדיין, למרות הכול, אפשר להשתמש גם בדרך היין כדי לגלות עולמות פנימיים והתקשרות בוערת לה' יתברך.
הרב שניאור קץ
ראש ישיבת 'נחלת ישראל'