אני הילד הכי נמוך בכיתה, ואיציק די נהנה להפחיד אותי בכל פעם, ואם אפשר לתת איזו בעיטה או דחיפה – הוא מרוצה עוד יותר.
אני מגיע לאיציק מתחת לגובה הכתפיים שלו ויודע שאין לי סיכוי מולו, אז כשאני עובר לידו, אני משתדל להוריד את הראש ולעבור כמה שיותר מהר.
אם הוא מספיק לתפוס אותי אני נושך את השפתיים, מחכה שהמכה תעבור וצועד הביתה עם דמעות בעיניים.
כשהגיע יום הולדתי ה‑11 החלטתי שאני כבר מספיק גדול, ואני לא יכול לתת לאיציק להמשיך לפגוע בי ככה. אמנם אני קטן ונמוך, אבל חייבת להיות דרך שבה אוכל להרתיע אותו בחזרה. התחלתי לחפש באינטרנט כל מיני רעיונות איך להיות חזקים יותר, אבל אף אחד מהם לא התאים לי, ילד בן 11.
התחלתי להתייאש קצת, כשבדיוק הגיע לביקור בן דודי חיים. חיים גדול ממני בשנתיים, אבל נראה גדול ממני בחמש שנים. הוא הגיע מהאימון בחוג ועבר לבקר אצלי בדרך. "איך היה היום?" שאלתי. חיים חייך בהנאה והניף את הרגל בבעיטה מרשימה ומדויקת. "היום למדנו את הצעד הזה", הסביר, והוסיף בגאווה: "זה למתקדמים ממש. כנראה שאפילו ישלחו אותי לתחרות הנוער הארצית בקראטה".
התבוננתי בו כשהמשיך עם התרגילים, ונולד לי רעיון: אני יכול להיות בדיוק כמו חיים, אם רק אלך לחוג הקראטה שהוא לומד בו. אני אהיה חזק יותר, ובעיקר אדע לבצע כל מיני תרגילים שיגרמו לאיציק לחשוב פעמיים אם להתקרב אליי.
כשאבא ואמא חזרו מהעבודה, הצעתי להם את הרעיון החדש שלי. אבא חשב לרגע, ואמר שלדעתו זה רעיון לא רע. "בכלל, לעשות קצת ספורט עוד לא הזיק לאף אחד", חייך.
כעבור שבוע הגעתי עם התלבושת החדשה לחוג הקראטה, נרגש לקראת האימון הראשון. המורה היה נראה קצת קשוח, אבל החלטתי לא לפחד ופשוט לבצע את ההוראות. חזרתי הביתה מאושר: ידעתי לבצע כבר שלוש תנועות בסיסיות, שאותן הראיתי לאחים שלי בגאווה. בשבועות שלאחר מכן התמדתי להגיע לחוג שלוש פעמים בשבוע, והתאמנתי בבית שעות רבות על כל תרגיל שלמדנו.
כעבור חודשיים כבר לא הייתי אותו ילד חלש וחסר ביטחון שנכנס לחוג. ביצעתי את התרגילים בזריזות ובדייקנות, והמורה הקשוח אפילו חייך אליי פעם אחת ואמר לתלמידים ללמוד ממני איך להילחם.
לקראת סוף השנה קיבלתי תעודת מצטיין בחוג הקראטה, והמורה הבטיח גם לי שאשלח לתחרות הנוער הארצית. הרגשתי שעכשיו אני כבר לא מפחד מאף אחד, אפילו לא מאיציק הבריון. הרי אם הוא יתקרב אליי, אוכל לעשות לו תרגיל כזה שהוא ימצא את עצמו על הרצפה לפני שיבין מה קרה בכלל.
ביום האחרון ללימודים התקרבתי לשער היציאה מבית הספר. מרחוק כבר זיהיתי את איציק עומד שם, בחיוך קנטרני, מחכה לי. שיננתי לעצמי כל הדרך את התרגיל שאני עומד לבצע: הנפת רגל, משיכה של היד, והופ – הוא על הרצפה. אבל כשנעמדתי מולו, לא יודע איך זה קרה, הרגשתי ששכחתי הכול. אין לי מושג איזו רגל להרים ומה עושים עם היד. פתאום חזרתי להיות הילד הנמוך שעומד מול איציק הבריון.
איציק התקרב בצעדים מאיימים, אבל אז נזכרתי במורה שאמר איך כולם יכולים ללמוד ממני, והרגשתי שאני מזדקף. בלי לעשות שום תרגיל קראטה, פשוט הרמתי את הראש ואמרתי לאיציק בקול בוטח: "שלא תעז לגעת בי, אתה שומע? אתה תצטער על זה", וחלפתי על פניו בלי להביט לאחור.
איציק הנדהם התבלבל לרגע, אבל עד שהתעשת כבר התרחקתי משם. הבנתי שלמדתי בחוג הרבה יותר מאשר סתם קראטה.