"דאגה בלב איש ישחנה". אנו דואגים מאוד מאוד ואין מנוס מ"ישיחנה" - הרבה דיבורים ישירים, הרבה דיבורים לתקשורת, והרבה דיבורים עם הציבור.
צריך להפסיק עם שיחות סגורות של רבנים עם בכירים בצה"ל, שיחות שאסור לצטט מהן כלום, שמאפשרות את זה שהצבא יכול להגיד לציונות הדתית דבר אחד, ולהגיד לקבוצות לחץ אחרות משהו אחר. צריכים לעבור לבירור ציבורי - האם רוצים לייצר צבא שיהיה אסור הלכתית לבוגרינו לשרת בו? צריכים להפגין בהירות ואחדות לגבי הגבולות שנוכל לחיות איתם.
המתיחות נוצרת כשהצבא מאמין שבסוף הרבנים יכולים לצעוק, אבל הציבור והנוער הציוני-דתי נמצאים במקום אחר. אנו קוראים לציבור: היו שותפים, היו ערים למדרון החלקלק, פרסמו עצומות, חשבו באחריות איך צבא ההגנה לישראל צריך להיראות. זכרו שכל דיני צניעות, טהרה וקדושה נאמרו על מחנה הצבא לא רק בגלל שזה מקום שמזמין אווירה יותר פרוצה, אלא מכיוון שמדובר במקום קדוש בעל משימה לאומית, ולכן יש אחריות מיוחדת לשמור בו על צניעות ולהישמר מפריצות.
מתיחות מתעצמת כשצד אחד מרגיש שהוא יכול להכריע ולהכניע את הצד השני. הציונות הדתית מבינה שיש גבול לכמה שהיא יכולה להשפיע בצה"ל. כדאי שגם צה"ל יבין שיש גבול למה שהציבור יכול להכיל.
ונוסיף עוד נקודה חשובה: המשימה היום זה לא לדאוג ל"שקט" ול"הורדת מתיחות". האחריות שלנו היא להתריע, גם אם זה לא כל כך נוח לכמה גורמים בצבא, וגם אם זה לא כל כך נעים, וגם אם המתיחות מתעצמת.
מי שאוהב את הצבא, מי שמרגיש שצה"ל הוא באמת צבא העם, וכמובן מי שאוהב את הקב"ה ועם ישראל, יעשה הכול כדי להיות שותף אמיתי ולהשפיע על איך שצה"ל נראה.
הרב דוד פנדל
ראש ישיבת ההסדר בשדרות