בעשרים וחמש השנים האחרונות, שבהן לחמתי ופיקדתי בצה״ל, נתקלתי במתח הזה לא פעם. אך המתח כפי שאנו חווים היום בין הציונות הדתית לצה"ל הוא אמיתי וגדול יותר מאי פעם.
המתח הזה הוא אחד הסימפטומים של דיון תרבותי מהותי שמתקיים בחברה הישראלית, דיון שהגיע לסף רתיחה בשל מפגש של שתי מגמות מרכזיות: גידול משמעותי של דתיים שנמצאים בתפקידי הפיקוד והקצונה של צה"ל מחד, והשתלטות של גורמים רדיקליים על התהליך הערכי בצבא מאידך, כדוגמת המכון הישראלי לדמוקרטיה.
מגמות סותרות אלו הולידו עמידה של ערכים אלו מול אלו, שוויון מול ניצחון, ולצערי לרוב מוותרים בצה"ל על המקצועיות המבצעית לטובת השוויון.
לאריסטו יש אמירה מאוד פשוטה והגיונית בנושא שוויון: יחס שווה לשווים, ויחס לשונים על פי שונותם. בנקודות שבהן הגברים והנשים שווים - צריך שוויון, אך כאשר מוכח פיזיולוגית שגברים ונשים שונים אלה מאלה ואינם שווים, אסור להתעלם מזה, ומחקרים רבים שהצבא בעצמו ביצע בנושא זה יכולים להעיד על כך.
אין פתרון קסם להפגת המתח בין התנגשות השוויון מול הניצחון. יש להגדיר בצורה אמיתית וכנה את השיח הציבורי בנושא זה, ולומר בבירור שהצבא לא יכול להיות זה שלוקח לקיצון שאלות ומתחים שאינם נמצאים במיינסטרים הציבורי בישראל. חמור מכך, כאשר אנשי צבא בכירים כמו אביגדור קהלני ויפתח רון-טל מתבטאים נגד שילוב הנשים בתפקידי לוחמה, עטים עליהם אותם גורמים פלורליסטים לכאורה ומציגים אותם כחשוכים.
לצערי, המציאות היום בצבא היא שחיילים דתיים רבים מרגישים שאין להם כתובת לפניות בנושא הזה. בימים אלה אני שוקד על הקמת פורום שבו יהיו חברים רבני הציונות הדתית, יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר ומפקדים בכירים נוספים. פורום עם סמכויות שיגבש יחד קווים מנחים ותוכנית פעולה, כי זכויות פרט יש גם לחיילים הדתיים.
יונתן ברנסקי
אל"מ במיל'