מחלק הממתקים
מחלק הממתקיםאיור: עדי דוד

מירי אחותי הגדולה מורידה את הצלופנים והקישוטים שתלינו בבית, אבא מוציא את ארגז התחפושות בחזרה למחסן, אמא מנצחת על כל העבודות ולי נשאר התפקיד הכי כייפי - אני אחראי על מיון הממתקים ממשלוחי המנות.

בגלל שאמא לא מרשה שיישאר הרבה חמץ בבית, אז רק את חמשת הדברים הכי שווים אני שומר. את השאר אני שם בקופסאות, ויוצא בכל יום לחלק לילדים בגן השעשועים.

כל שנה מחדש אני אוסף חוויות מהתפקיד שלי, כי כשאני מגיע לגן השעשועים עם ממתקים, הילדים האחרים מתאספים סביבי ודברים מעניינים קורים.

בשנה שעברה הכרתי ככה את השכנים החדשים שעברו לשכונה, ונהייתי החבר הכי טוב של בנימין, הבן שלהם. שנה לפני כן אל קבוצת הילדים שהתקבצו סביבי הצטרף גם כלב שאף אחד לא הכיר. לפי הקולר ידענו שהוא שייך למישהו. מצאנו את הבעלים, שמאוד שמח כשהכלב רץ אליו מכשכש בזנבו.

גם השנה יצאתי אל גן השעשועים שמח, בידי קופסה מלאה בפרוסות עוגה ועוגיות, מהרהר בסיפורים ובחוויות שאאסוף היום. כבר מרחוק ראיתי שאין אף ילד על המתקנים. כולם התאספו במדשאה הקטנה. הבנתי שמתרחש שם משהו מיוחד, ומיהרתי גם אני למקום שבו עמדו כולם. מצאתי את בנימין, השכן החדש, מחלק ממתקים.

כולם יודעים שבכל שנה אני מחלק ממתקים מיד אחרי פורים. אם יש עוד ילדים שמחלקים, הם עושים את זה רק יותר קרוב לפסח. ובנימין... הרי ככה הכרנו, הוא אמור להיות החבר הכי טוב שלי! הוא יודע שאני זה שמחלק ממתקים בגן השעשועים הזה.

איך שבנימין ראה אותי ואת הפנים הכועסות שלי, החיוך הגאה שלו נמחק. הוא משך בכתפיו ואמר: "נו, מה אתה רוצה, זה גן השעשועים של כולם", כאילו שלא אכפת לו שהוא גוזל לי את החוויה הכי כיפית של אדר. כמה כפיות טובה! כל כך כעסתי! זרקתי את הקופסה שלי הצִדה, ובאתי לחטוף ממנו את שלו. הוא מצדו לא נשאר חייב, והתכונן לתת לי אגרוף. אלמלא עבר שם הרב אלי, אני מתאר לעצמי שהיינו פוצעים זה את זה יפה, אבל כשראינו את הרב, התביישנו ועצרנו.

הרב אלי הוא האיש הכי עדין וצדיק שאני מכיר. אף פעם לא שמעתי אותו מרים את קולו. חשבתי שהוא ינזוף בנו, אבל במקום זה הוא ניגש אל ארגז העוגות והעוגיות שלי והרים אותו. אחר כך הוא אסף בעדינות גם את הקופסה של בנימין, ולהפתעתנו הוא התחיל לחטט בקופסאות. "ובכן", הוא מלמל, "מה יש לנו כאן... המממ... נהדר!" הוא הרים אלינו את פניו המאירות ואמר: "השבוע תחול האזכרה של אבא שלי. תהיתי מה אוכל לעשות לזכרו. אולי תסכימו שנערוך יחד סעודת ברכות?".

שנינו הבטנו בו המומים. "כאן? עכשיו?" שאלנו כמעט יחד. "כן, כן", הוא חייך אלינו, "יש פה כמעט את כל הברכות. הנה מזונות", הוא אמר והצביע על העוגות והעוגיות שהבאתי, "שהכול" הוא הצביע על הארגז מלא הסוכריות והמיצים המתוקים של בנימין, "ולי יש פה מעט פירות וירקות שכרגע קניתי בשוק".

רגעים מעטים אחר כך ישבנו יחד במעגל על הדשא והרב אלי חילק כל מאכל בתורו. הוא הסביר על סדר קדימה בברכות וסיפר סיפורי צדיקים. אחרי שעה קלה הקופסאות היו ריקות. למרות שכבר בירכנו גם ברכות ראשונות וגם אחרונות, אף אחד לא רצה ללכת. שרנו שירים, והרב אלי סיפר על אבא שלו. אני חושב שהשנה הרווחתי את החוויה הכי יפה. ביקשתי מבנימין שגם בשנה הבאה יגיע עם הממתקים שלו, וכולנו פנינו אל הרב אלי בבקשה לקיים בכל שנה סעודת אמנים בגן השעשועים לזכר אביו.