אחרי מות – אמת אמור

ספר הביוגרפיה על דפנה מאיר הי"ד נכתב כמו אופייה הנחרץ והאמיתי של דפנה, ומטיח בפני הקורא את אישיותה, על כל המורכבות שהייתה בה

עפרה לקס , כ"ה באדר תשע"ז

דפנה מאיר הי"ד
דפנה מאיר הי"ד
צילום: באדיבות המשפחה

'מה יקרה אם אמות מחר'.

יפעת ארליך,

הוצאת ידיעות.

"האם ייתכן שלעיתים אנו משקרים לעצמנו בניסיוננו לייפות את תכונות הנפטר עד למקסימום האפשרי? ...ולמה אין כאן שקר? מפני שלאחר מות יקירינו אנו עוברים תהליך הדרגתי של השלמה בתוכנו. קונפליקטים שהיו בלתי פתורים בחיי הנפטר, אופיו של הנפטר שלא תמיד היה לנו נוח - כל אלה עוברים עיבוד פנימי בתוך לבנו ומוחנו... ובתוך התהליך הזה אנחנו מגלים פעמים רבות שמצד האמת היה יופי גם במקומות הקשים...". את הדברים האלה כתבה דפנה מאיר לבעלה, נתן, כשנה וחצי לפני הירצחה.

ספרי זיכרון רבים הם בבחינת 'אחרי מות - קדושים אמור'. התכונות הטובות מובלטות, הפחות טובות - אינן מדוברות. הספר של יפעת ארליך על דפנה מאיר הוא כמעט ההפך מזה: הוא מציג, כמעט מטיח, את אישיותה של דפנה בפני הקורא - על החוזקות והחולשות, ובעיקר על המורכבויות הרבות שהיו בה.

דפנה מאיר נולדה לבית שבו לא יכלה לגדול. היא הוצאה ל'נווה שרה' ואחר כך עברה לחברת נוער ב'טירת צבי'. את נתן, אישהּ, הכירה בעת שירותם הצבאי, ולא הרבה אחר כך הם נישאו. דפנה פגשה הרבה נשמות טובות בדרך, ובכל זאת, היעדרו של בית גידול בטוח ואוהב נתן בה את אותותיו, והשפיע על האופן שבו התייחסה לסביבתה. הספר, שמורכב ברובו המכריע מדברים שכתבה דפנה עצמה באלפי מסרונים, הודעות ווטסאפ ודוא"ל, בונה אט אט את תמונת חייה. הוא מצייר את ילדותה, את מערכת היחסים שבנתה עם נתן ואת הגישה שלה לאנשים ומטופלים במקומות השונים שבהם עבדה כאחות. הספר מתאר גם את יחסיה עם קבוצת המנחות לפוריות ועם חברותיה, את הגישה למטופלותיה בקליניקות הפרטיות שהקימה, את המאבק הפנימי-פמיניסטי שלה על דברים שקשורים לתחום האינטימי ולהלכה, וגם את העשייה שלה - שבראשה הכנסת ילדי אומנה לביתה.

דפנה הייתה אישה צבעונית ומעוררת השראה. היו לה תובנות מקוריות וכנות. למרות כל מה שחוותה היא פעלה ונלחמה למען הצדק. היו בה טוב לב, רצון לנתינה ולקבלת אהבה, ובריאות נפשית. מנגד, היו שם גם הרבה וכחנות ודעתנות שלא היה קל לשמוע. את כל התיק הזה הביאה יפעת ארליך לספר, באישורו המלא של נתן. העובדה שארליך נחשפה לתכתובות של הנרצחת, העלו עליה ועל נתן את חמתם של חברים וקרובי משפחה. ארליך ונתן ניסו לפייס ולבנות מחדש את האמון עם המכותבים, אבל לא עם כולם הדבר צלח.

דפנה מאיר טיפלה והעניקה ייעוץ לנשים בתחום הפוריות. האידיאולוגיה שבה האמינה, והחמלה כלפי המטופלות, הביאו אותה לכוון אותן לרב שיורה לקצר או לדלג על שבעה נקיים - דבר חמור שאין פוסק שמתיר אותו. קל להזדהות איתה בספר, אבל עמדת ההלכה היא אחרת.

"דפנה שלנו הייתה נחרצת ואמיתית", כתב עליה נתן בפתיחה לספר, "בעלת חשיבה עצמאית ופורצת דרך. דבריה לא תמיד קלים לקריאה ולהבנה, ובאמת - לא תמיד צריך או כדאי להסכים איתה. כדאי לשמוע את הקריאות שקראה, ולו בשל הכנות והאמונה הפנימית שבהן נאמרו". התוצאה היא ספר מעניין ומורכב, ובעיקר צער על כך שהנשמה הזאת כבר לא כאן.