משחק חד צדדי - ביקורת סרט

'טהורה לעד' הוא סרט על בית"ר י-ם, שמיועד גם למי שאינו חובב כדורגל. רק חבל שהבימאית לא זכרה שכמו במגרש, גם למציאות יש שני צדדים

חגית רוזנבאום , כ"ה באדר תשע"ז

המאבק האידיאולוגי בין ישראל הראשונה לשנייה. 'טהורה לעד'
המאבק האידיאולוגי בין ישראל הראשונה לשנייה. 'טהורה לעד'
צילום: באדיבות yes דוקו

'טהורה לעד',

בימוי: מאיה זינשטיין, 2016.

הסרט זמין לצפייה באתר yes vod

נפתח בגילוי נאות: ההבנה שלי בכדורגל זהה להבנה של גברים בקשירת מטפחות. אבל אולי דווקא העובדה שגם לצופה בחצאית יש מה לומר על סרט שמביא את סיפורה של קבוצת כדורגל, מלמדת מה באמת מביא איתו למסך הסרט 'טהורה לעד'.

הבמאית מאיה זינשטיין עקבה אחרי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, אחת הקבוצות הדומיננטיות והצבעוניות בכדורגל הישראלי, באחת העונות הקשות שידעה מזה שנים. בעונת 2013-2012 החליט הבעלים של הקבוצה דאז, ארקדי גאידמק, לרקום תעלול אכזרי במיוחד לקבוצה ובעיקר לאוהדיה: הוא קנה במכוון שני שחקני חיזוק מוסלמים מצ'צ'ניה, זאור סדאייב וגי'בראיל קדאייב. כפי שהוא עצמו מעיד בסרט, הוא ידע בדיוק לאן יוביל המהלך התמוה הזה, ולשם בדיוק הוא חתר. או כפי שהוא הגדיר זאת: "הצבת מראה לחברה הישראלית".

האנדרלמוסיה שחוללה הגעתם של השחקנים המוסלמים לקבוצה בעלת אוריינטציה לאומית מובהקת הייתה אמנם צפויה, אולם הפתיעה לאין שיעור בעוצמתה. האוהדים - ברובם בני השכונות שחיו ונשמו את בית"ר ירושלים, שהעניקה להם כבוד ותחושת שייכות עמוקה - היו נכונים לוותר על היקר להם במאבק על מה שמבחינתם היה חציית קו אדום. הם הפנו כתף קרה, בלשון המעטה, לשחקנים ולהנהלת הקבוצה, שקיבלו בחיבוק (כפוי) את השחקנים המוסלמים. הם קיללו נמרצות במשחקים במקום לעודד, וכשאחד הצ'צ'נים הבקיע גול, הם פשוט קמו ועזבו את היציע בהמוניהם.

התוצאות לא איחרו לבוא: הקבוצה התדרדרה תוך זמן קצר לתחתית הטבלה, השחקנים איבדו את הטעם במשחק, ולא רק בגלל ההפסדים. הפניית העורף של האוהדים שברה אותם מנטלית. בסוף העונה, אחרי שהקבוצה הגיעה לשפל חסר תקדים, נשלחו השחקנים הצ'צ'נים חזרה למולדתם.

האוהדים ניצחו

את הסיפור הדרמטי הזה מספר 'טהורה לעד' במבט חד-צדדי, שלא ממש מנסה להיראות אובייקטיבי. מצלמתה של זינשטיין עוקבת באהדה ובחמלה גלויה אחר שני הצ'צ'נים, שמוצגים כמי שסובלים מגזענות והשפלות מצד האוהדים, ומקבלים אותן בהכנעה. הראיונות מעניקים במה לבעלים גאידמק, כמו גם לקפטן וליו"ר הקבוצה, שמלינים כמובן על התנהגותם של האוהדים. אפילו נשיא המדינה וראש הממשלה מגויסים למתקפה על 'לה פמיליה', באצטלת אוהדיה המתונים של הקבוצה. שחקן הקבוצה, אופיר קריאף, שהביע תמיכה ב'לה פמיליה', זוכה רק לכמה הבלחות קצרות.

קולם של האוהדים הפגועים והזועמים נשמע רק בין לבין, בקטעים שנבחרו היטב: הפגנות רחוב שכוללות נאצות בוטות, השלטים שהונפו באצטדיון, הצעקות במהלך האימונים ועוד (אזהרה: חלק מהקטעים כוללים מלל שאינו ראוי להאזנה). אבל מדוע בסרט שמשרטט מאבק כל כך דרמטי, לא ניתן מיקרופון לאף אחד מאנשי 'לה פמיליה' שהובילו אותו? האם הבימאית לא ראתה עניין בהשמעת המצוקה שהניעה אותם לפעולות הללו? או שמא הסרט הזה הוא בעצם רק עוד ניסיון להשליט את ההגמוניה השמאלנית-ליברלית על ההשקפה הטבעית והפשוטה של פלח נרחב באוכלוסייה?

בסופו של דבר, 'טהורה לעד' אינו סרט על ספורט. המאבק האידיאולוגי בין ישראל הראשונה לשנייה מתנהל בכל מקום, ומסתבר שגם במגרשי הכדורגל. אבל המציאות חזקה יותר מכל סרט. למרות הניסיון לצבוע את האידיאולוגיה של בית"ר בצבעים דמוניים, הרי שבפועל בית"ר ירושלים היא הקבוצה היחידה בליגת העל שבה לא שיחק מעולם שחקן ממוצא ערבי. במגרש הזה, האוהדים ניצחו.