משבר לצורך משבר

הסערה הקואליציונית סביב 'התאגיד' היא רק קצה הקרחון. מתחת לפני השטח מסתתר תסכול גדול של נתניהו ממצב הקואליציה. דעה

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , כ"ה באדר תשע"ז | עודכן: 09:52

לכולם ברור שלא זה הסיפור. תאגיד השידור 'כאן'
לכולם ברור שלא זה הסיפור. תאגיד השידור 'כאן'
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

1

ימים של משברים קואליציוניים הם ימים מעניינים מאוד. אין רגע דל. ברגע אחד הממשלה כמעט מתפרקת, ושעתיים אחר כך נמצאת נוסחת פשרה גואלת. יום אחר כך המשבר מתחדש, ובסוף, אחרי הכול, נמצא המתווך שמביא את העניין לסיום. אחרי שהמשבר נגמר מגיע גם השלב שבו איש לא מבין על מה בכלל הייתה כל המהומה.

המשבר הפוליטי הנוכחי מציית לכל כללי המשברים הפוליטיים, כולל כלל הברזל הידוע המכונה גם "חוק הקרחון". קרחונים, כך יודע כל מדען ויורד ים, הם עצם שצף באופן מיוחד. רק חלק קטן מהקרחון נראה מעל פני המים. רוב שטחו מכוסה במי הים, ואינו גלוי לעיניהם של הספנים. זו גם הסיבה שבגללה קרחונים כל כך מפחידים.

"חוק הקרחון" של המשברים הפוליטיים קובע שהעילה המוצהרת של משבר קואליציוני לעולם איננה כל הסיפור. זו גם הסיבה שבגללה משברים קואליציוניים אינם נפתרים בקלות. בשביל לסיים את המשבר לא מספיק לפתור את המחלוקת שעל השולחן. סיום המשבר תלוי גם בפתרון מלא או חלקי של הסוגיות הסמויות מן העין.

השאלה הגדולה של המשבר הקואליציוני הנוכחי הייתה מה באמת נתניהו רוצה. בתחילה המשבר נראה דומה מאוד למשבר שהביא את סופה של ממשלת נתניהו הקודמת, ממשלת ברית האחים בנט-לפיד. במקרה ההוא התירוץ למשבר היה אמנם חוק 'מע"מ 0', אך מתחת לפני השטח רחשו שורה של נושאים. המרכזי שבהם היה ככל הנראה חוק 'ישראל היום'. החוק אושר בקריאה טרומית בנובמבר 2014 ברוב של 43 תומכים, חלק ניכר מהם חברי קואליציית נתניהו, מול 23 מתנגדים. בתוך פחות מחודש יצר נתניהו באופן מלאכותי את המשבר על חוק 'מע"מ 0', ולמעשה קבר את החוק באמצעות הבחירות. בהסכם הקואליציוני הבא הוא כבר הכניס סעיף שימנע כל אפשרות לחוקק חוק שכזה.

כאמור, זה היה הסיפור לפני כשנתיים, ושאלת השאלות היא מהו הסיפור הנוכחי. באופן רשמי, הסוגיה שעומדת על השולחן היא הקמתו של תאגיד השידור הציבורי 'כאן'. התאגיד, שעל פי חוק צריך להתחיל לשדר בעוד פחות מחודש, מעסיק את נתניהו ואנשיו זמן רב. כבר כמה פעמים היה נראה שהם משלימים עם עובדת קיומו, אולם בכל פעם הוא הפך לעילה למשבר מחודש. עכשיו נוספה לשאלת התאגיד גם הדאגה לכאורה של נתניהו לגורלם של עובדי רשות השידור.

אלא שלכולם ברור שהתאגיד ורשות השידור הם לא הסיפור, ובטח שלא כל הסיפור. נתניהו לא היה מעורר משבר כזה אילולא הייתה לו סיבה טובה לעשות זאת, במיוחד אחרי שבשבוע שעבר כבר הושגה פשרה בנושא, בתיווכו של שר הפנים אריה דרעי ובהסכמתם לכאורה של שני הצדדים, נתניהו וכחלון.

הסיפור ככל הנראה רחב הרבה יותר, ונוגע בעיקר לתסכולו של נתניהו מהדרך שבה מתנהלת ממשלתו. בנימין נתניהו מנהל את ממשלתו כש'הליכוד', להלכה מפלגת השלטון, מהווה למעשה פחות ממחצית הקואליציה. כל ניסיונות ההרחבה של הקואליציה לא הביאו את נתניהו למצב שבו הוא לא תלוי, לטובת שרידות הממשלה, בכמעט כל אחת מהשותפות הקואליציוניות. התוצאה היא מצב שהוא בלתי נסבל מבחינת נתניהו: בכל הכרעה, גדולה כקטנה, הוא נדרש להשיג את הסכמת כל השותפות, ללא יכולת לכפות את עמדת מפלגתו על שותפותיה. המהלך שנתניהו מבצע בימים אלו נועד מבחינתו להראות ש"בעל הבית השתגע". הוא רוצה להסיר מסדר היום את איומי השותפות הקואליציוניות, ולשדר באופן ברור: "בחירות לא מפחידות אותי". זאת גם הסיבה שבגללה הוא מתעקש להשאיר את המשבר בעינו ולא לפתור אותו. הפתרונות כולם קיימים על השולחן, אך מאחר שהמטרה היא עצם המשבר, אין מבחינת נתניהו שום סיבה לקצר אותו.

2

סגרו דלת, השאירו חלון

נתניהו מתגאה פעם אחר פעם בהצלחתן של ממשלות ישראל בראשותו לבלום את שטף המסתננים דרך הגבול עם מצרים. השילוב של גדר, נחישות מבצעית והחוק למניעת הסתננות, שמו סוף כמעט מוחלט לתופעת ההסתננות לישראל במסלול האפריקני דרך חצי האי סיני. אלא שבניגוד למה שנדמה, ההסתננות לישראל לא חוסלה בכך סופית. ממש לא. במקביל לתופעת ההסתננות הקרקעית מתקיימת תופעה נוספת: ההסתננות התיירותית.

איך זה עובד? כל אדם רשאי להיכנס למדינת ישראל, בתנאי שאיננו אזרח מדינת אויב. כל שעליו לעשות לשם כך הוא להצטייד באשרת תייר - הליך לא מסובך במיוחד. ישנן גם אוכלוסיות שמקבלות אשרות לתקופות ארוכות יותר, כמו למשל סטודנטים שמגיעים ללמוד בישראל. אלו שנכנסים לארץ כחוק עדיין אינם רשאים להתגורר בה, ומחויבים לעזוב אותה כעבור פרק זמן מסוים. למרות זאת, בכל שנה ישנם לא מעט אנשים שנכנסים ארצה כחוק ופשוט לא עוזבים אותה. הם נשארים בישראל ולמעשה הופכים באותו רגע למסתננים.

לעיתים אותם מסתננים מעוניינים לקבל מעמד חוקי. האמנות הבינלאומיות מאפשרות גם למי שנכנס למדינה כלשהי כתייר, להגיש בקשה להכרה כפליט. מתברר שלא מעט תיירים לכאורה, בעיקר ממדינות אפריקניות, עושים שימוש בטכניקה הזו: נכנסים לארץ כחוק, ואז מגישים בקשה לקבל מעמד של פליט, תוך הצגת סיפור אישי שלכאורה מצדיק את הבקשה.

עצם קיומה של תופעה כזו נחשף לפני כחצי שנה בתחקיר שפורסם בערוץ 2. אולם כאשר ביקשו בארגון 'לביא' לחקור את ממדי התופעה, התברר להם שלרשות האוכלוסין וההגירה אין תשובות -לא לשאלה כמה תיירים נכנסו לישראל בשנים האחרונות ופשוט לא יצאו, ולא לשאלה כמה תיירים הגישו בקשה לקבל מעמד של פליטים. התשובה שקיבל עו"ד דורון ניר צבי לבקשת חופש המידע שהגיש בנושא בשם ארגון 'לביא', נשמעת מביכה מאוד. "לאחר בדיקה עם הגורמים המקצועיים ולאחר ניסיונות רבים, הריני להשיבך כי הנתונים שאתה מבקש אינם זמינים ואנו מנסים לאספם", השיבה מלי דודיאן, הממונה על פי חוק חופש המידע ברשות האוכלוסין. "נכון לתאריך מכתבי זה לא אוכל להשיב לבקשתך". ולנו נותר רק לתהות אם מדינה שהשקיעה מיליארדי שקלים, ובצדק, למניעת אפיק אחד של הסתננות, יכולה להפקיר לחלוטין את האפיקים האחרים, גם אם הם עדיין מצומצמים יותר בהיקפם.

3

החוק הוא צחוק

ביום רביעי בבוקר נעצר במסגרת פרשת חקירת השחיתות בתעשייה האווירית חשוד נוסף. למרות האיסור שקובע החוק על פרסום שמות חשודים עד 48 שעות מהמעצר או עד הבאתם בפני שופט, תוך שעתיים כל המדינה ידעה בדיוק במי מדובר. בשעה שאתם תקראו את השורות הללו שמו כבר יפורסם מן הסתם, אבל בשעת כתיבתן עוד נאסר לפרסם את השם. אז מה סיפרו לנו כלי התקשורת? שהוא בנו של שר בממשלה ושהמעצר קשור לחקירת השחיתות בתעשייה האווירית. אם אתם קצת, ממש קצת, מכירים את הפוליטיקה הישראלית, הבנתם מיד במי מדובר. אם לא, חיפוש קצר בגוגל ייתן לכם את התשובה תוך 40 שניות לכל היותר.

זו דוגמה טובה למקרה שבו החוק הוא צחוק. הרעיון שעומד בבסיס החוק הגיוני מאוד: צריך לתת לחשודים לפחות את הזמן המינימלי לרוץ לשופט ולבקש ממנו לאסור את פרסום זהותם. מה שיחליט השופט הוא כבר עניין אחר. הבעיה היא שברגע שמותר לפרסם את עצם המעצר, ורק פרסום השם אסור, כלי התקשורת כבר מוצאים את הדרך לעשות מהאיסור צחוק. זה המקום לקרוא לחברי הכנסת: או שתשנו את החוק, או שתבטלו אותו. חוק שעושה מעצמו צחוק לא צריך להיות בספר החוקים.

הפינה הכלכלית

תוספת במקום הנכון

לא רבים המקרים שבהם עיתונאי מקדיש כמה מאות מילים לדברי שבח, אך השורות הבאות תהיינה היוצא מן הכלל. השבוע נחתם הסכם שכר בין משרד האוצר ובין הסתדרות המורים, שלראשונה בתולדות הסכמי השכר של המורים מתחיל לתת מענה לבעיה האמיתית בשכר המורים בישראל.

בניגוד למיתוס הרווח, שכרם של המורים בישראל אינו נמוך. בעבר שכרם אכן היה חרפה, אולם לאחר שתי הרפורמות בתחום, שכרו הממוצע של מורה ישראלי בהחלט עומד בסטנדרטים בינלאומיים מקובלים. אלא שממוצע הוא עניין מטעה, וידוע הסיפור על האיש שטבע בבריכה שעומקה הממוצע הוא חצי מטר.

הבעיה בשתי רפורמות השכר הייתה שהן היטיבו מאוד את מצבם של המורים שהוותק שלהם עומד על שמונה שנים ומעלה, ואילו המורים החדשים נותרו עם שכר מעליב. אחרי הרפורמות מורים ותיקים זכו להגיע לרמות שכר מכובדות מאוד, גבוהות משמעותית מהשכר הממוצע במשק, בעוד שכרם של מורים צעירים בקושי גירד את השכר החציוני, הנמוך בהרבה.

כתוצאה מכך, רפורמות השכר של המורים לא פתרו את אחת הבעיות הכי קשות של מקצוע ההוראה - נטישה של כוח אדם איכותי בשנות העבודה הראשונות. חבר'ה צעירים ומוכשרים שהחליטו לעבוד בהוראה נטשו את המקצוע אחרי שנה או שנתיים מכיוון שהשכר לא הצליח לספק את צורכי הקיום שלהם. המורים הללו ידעו אמנם שבעוד חמש או שש שנים מחכה להם שכר ראוי יותר, אך לא היו מסוגלים להמתין לכך, ובחרו לעסוק תחת זאת במקצועות אחרים, שבהם השכר ההתחלתי גבוה יותר.

כאמור, הסכם השכר שנחתם עם הסתדרות המורים הוא צעד ראשון בכיוון הנכון. ההסכם יוצר לראשונה מצב שבו את תוספת השכר הגדולה ביותר מקבלים מורים צעירים, וככל שהמורה ותיק יותר, התוספת שהוא מקבל היא קטנה יותר. הפוך בדיוק ממה שהיה מקובל עד כה. התוספת לשכרו של מורה צעיר על פי ההסכם תגיע לאלף שקלים. זו תוספת משמעותית מאוד, בטח ביחס לשכרם של המורים הצעירים, והיא מתאפשרת רק בזכות הסכמת הסתדרות המורים לתת למורים הוותיקים תוספת קטנה יותר.

גם אחרי ההסכם, שכרם של המורים הצעירים בישראל עדיין יהיה מביך, וההסכם כמובן איננו פותר את בעיית שכר המורים הצעירים בבתי הספר התיכוניים, שם הארגון היציג הוא ארגון המורים ולא ההסתדרות. אולם יש לקוות שהצעד הנוכחי יהיה ראשון בשורה של צעדים שנדרשים על מנת לשפר את מצבה של מערכת החינוך במדינת ישראל.

לתגובות: pyuter@gmail.com