כאב בטן קשה תקף אותי כשראיתי סרטון שצולם ברחוב הראשי של בני ברק.
הייתה שם הפגנה, עוד אחת מיני המון שהביעה מחאה נגד "גזירת הגיוס". אמנם אין גזירה ואין גיוס, אבל "רבותיהם" אמרו לצאת למחות. "רבותי" דווקא הסתייגו, אך קיבלתי את זה. זכות מחאה היא חלק מהדמוקרטיה.
בסרטון מבני ברק, ניסה יהודי נחמד וחורש טוב להזיז אשפה שהערימו המפגינים, כחלק מחסימת הרחוב המרכזי בעיר. בתגובה, התנפלו עליו נערים ובעיקר ילדים, גדושים בשנאה, דחפו אותו והשליכו על ראשו שקיות אשפה. התביישתי, מאוד התביישתי.
אני עפר ואפר מול גדולי ישראל ללא הבדלי צבע הכיפה, קוטרה ומרקמה. בגלל הערכה העצומה שיש לי לגדולי ישראל (לכל גדולי ישראל!), אני מסרב להאמין שמישהו, איפשהו, שלח ילדים לשפוך אשפה על יהודי טוב שחטאו הבולט: ניסיון להמשיך בשגרת חיים בערב החג.
למדתי בישיבות קדושות, התחנכתי במוסדות החינוך הטובים ביותר בעולם, ואף פעם לא שמעתי היתר להשפיל יהודי, כחלק מ"קדושת המחאה". זו לא מחאה קדושה, זאת בהמיות. לא למחאה הזאת התכוון רבי שמואל.
כשהגיע סרטון תקיפת האישה בירושלים, שלא באה להתריס וכמעט קיפחה את חייה בלינץ' מפחיד, כבר לא יכולתי להמשיך הלאה. דיברתי עם לא מעט מחבריי, יהודים טובים ושומרי מצוות, חרדים לפי ההגדרה הקלאסית, יראי שמיים אמיתיים שלא מעגלים שום פינה - ושמחתי לשמוע שאני לא היחיד שמתחרפן. הפראות הזאת, שמובעת ע"י ילדים ונערים (שפגשו בבית את העאלק קנאות לקדושה), כמו גם מבוגרים שמתלהבים ממכטזיות ומצלמות טלוויזיה, אין לה על מה לסמוך.
הברוטאליות של החבורה שהחלה באיומים על לקוחות שלי (לפרסם בעיתון המפגר שלהם) לא נעצרה בחילול השם הגדול שנעשה מול אנשים שלא שומרים מצוות. הם נדהמים מכמות הרוע שאנשים שנראים חרדים מנהלים מולם.
לחייתיות המתפרצת הזאת שאין לה שום קשר לעם ישראל הרוחני והערכי, לא קשורה אליי. זה לא לפי השולחן ערוך, זאת לא הדת היהודית, ואם חלילה זה כן, אני בחוץ.