"לא תכירו פנים במשפט" הוא עיקרון יסוד הן בעולמה של תורת ישראל הן בעולמה של מערכת משפטית ראויה לשמה. כוחו יפה לא רק בהליך השיפוטי אלא גם לעניין בקשות חנינה.
לבקש מותר, וגם מאוד אנושי, והנייר גם סובל הכול. אך לא כל בקשה חייבת להיענות בחיוב. לעניין חנינה, דמם של נשיא, ראש ממשלה, רב ראשי או אלוף בצה"ל אינו סמוק יותר מדמו של איש פשוט.
חנינה אינה מקצה שיפורים. נשיא המדינה אינו אמור לשמש בית משפט גבוה לערעורים, המוחה בהינף ידו ובמשיכת קולמוס הליך משפטי שעבר כמה ערכאות. לא רק לאיש ציבור בכיר יש משפחה וילדים. יש להניח שנסיבותיו האישיות של כל מורשע נלקחו בחשבון כבר בעת גזירת עונשו. הכאב האמיתי שמלווה כל אסיר עם כניסתו לכלא, מלווה גם אסירים שאינם מפורסמים. אין בו כשלעצמו כדי לשמש צידוק לחנינה מיוחדת.
העיקרון שלפיו הכול שווים לפני החוק, לחומרה ולקולא, חייב לחול גם במקרה זה. דין אולמרט וקצב – כדין מר כהן וגברת לוי.
מבחינה משפטית, חוק יסוד: נשיא המדינה מעניק לנשיא סמכות לחון עבריינים, אך אינו מגדיר במדויק מה הם השיקולים שעליו לשקול. עם זאת, בהיות החנינה הליך חריג ביותר הפוגע בשלטון החוק, ידעו נשיאי המדינה להשתמש בסמכות שניתנה בידם במשורה. לפי הנוהג, שר המשפטים מעביר את המלצתו לנשיא רק לאחר שמחלקת החנינות במשרדו בחנה את בקשת החנינה, וקיבלה את עמדתם של כל הנוגעים בדבר. בכל מקרה, לא מדובר בהליך קצר.
בג"ץ קבע בעבר שלמרות חסינותו של נשיא המדינה, השיקולים שעמדו ביסוד ההמלצה שהונחה לפניו אינם מעל לחוק ונתונים גם לביקורת שיפוטית. נקל לשער שבהיעדר נסיבות מיוחדות, היפות לכל נאשם (כגון, לא עלינו, מחלה חשוכת מרפא או שינוי עובדתי מהותי שחל לאחר סיום ההליך השיפוטי), לא תתקבל בקשת חנינה של איש ציבור נשוא פנים ביתר קלות מזו של אדם פשוט. כך היה וכך ראוי שיהיה.
פרופ' אביעד הכהן
דיקן ביה"ס למשפטים והמרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט'