מוסד החנינה אינו מהווה תחליף לערעור, ואף אינו מהווה משפט חוזר.
הרציונל העומד בבסיס מוסד החנינה הוא בעיקר שיקולי החסד והרחמים. בבואו של הנשיא להכריע בבקשת החנינה המונחת בפניו, הוא שוקל לרוב את נסיבותיו האישיות של המבקש, כגון מצבו הרפואי, מצבו הכלכלי, מצבו המשפחתי, תרומתו של המבקש לחברה, שיקומו וכיוצא באלה שיקולים. על פי רוב המלצת שר המשפטים בנושא מאומצת על ידי נשיא המדינה.
בקשתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לחנינה נדחתה, וזאת חרף ה"הערה" שהעבירה שרת המשפטים איילת שקד, לפיה על הנשיא לשקול את תרומתו הייחודית של מר אולמרט, לביטחון ישראל. הנה, חרף מה שנחזה להיות המלצת השרה, נדחתה בקשת החנינה.
הדילמה המתעוררת במקרים מעין אלה היא האם נבחרי ציבור, בכירים ככל שיהיו, זכאים ליחס מועדף בקבלת חנינה על פני אזרח מן השורה, או אולי יש לנהוג בהם בגישה מחמירה יותר.
יש שיאמרו כי שוויון בפני החוק הוא עקרון העל, ועליו לחול באופן שווה על כולם. כך יזכו ליחס שווה ראש ממשלה שהורשע וביקש חנינה, ומוכר במכולת שהורשע בעבירה דומה.
ואולם, מוסד החנינה איננו מוסד שוויוני מעיקרו, שהרי במהותו הוא מוסד הומניטרי אשר שם לנגד עיניו בעיקר את העושה ולא את המעשה. על כן יש לבחון בכל זאת האם אדם בעל מעמד בכיר כמו אולמרט, זכאי ליחס מועדף מאשר זה הניתן לאדם מן היישוב.
מחד גיסא ניתן לומר כי דווקא מעמדו הבכיר של מבקש החנינה יש בו משום נסיבה מחמירה, וכי דווקא מעמדו הרם מחייב נקיטת גישה קפדנית יותר. על פי גישה זו הרי שיש להחמיר עם אדם שכזה משום שמעל באמון הרב שהציבור נתן בו. גישה זאת באה לומר כי מי שנהנה מזכויות יתר בשל מעמדו הרם, צריך לנהוג בו ביד קשה.
מאידך גיסא לא יהיה זה מופרך לומר כי דווקא ההפך הוא הנכון. שכן יש לזקוף לטובתו של נבחר הציבור את העשייה הציבורית הרחבה והברוכה, אשר עומדת מאחוריו לאורך שנים. כך גם יש להתחשב באופן מיוחד בעובדה שאדם במעמד כזה משלם מחיר כבד יותר בשל הרשעתו. נפילתו מרום מעמדו היא נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. על פי גישה זו יש לתת משקל מיוחד לנסיבות אלה אשר בדרך כלל אינן נחלתו של אדם מן היישוב, אלמוני, שהורשע בעבירה דומה.
ציון אמיר
עורך דין פלילי בכיר