מתוך היכרות אישית וחיבה גם לאביו של בצלאל סמוטריץ' וגם לסבו, באתי להסתייג מראשית דבריו.
לא אעסוק בגיוס המעורב, שאין להסכים לו; וכמובן שאין קשר בין העיקרון הנכון של חברה מעורבת וצנועה בתנועת הנוער, ובין ההליך ההזוי המתרחש כיום בצה"ל של שירותים משותפים ושירות קרבי מעורב. אבל אתייחס לדבריו שבהם הציג את העיקרון החינוכי שקלט בילדותו מאביו, במדורת ביעור חמץ: התורה שאסרה על "בל תשחית" היא אותה תורה שהתירה אותו לשם מצות "ביעור חמץ", ללמדנו "פשוט כי זה רצון השם".
דא עקא, שבצלאל צדק בעיקרון של "ביעור חמץ", אבל טעה כשהפעיל אותו לגבי הצעתו הפוליטית לסרבנות גיוס זמנית, לשם יצירת מנוף לחץ על הצבא עד שיחזור בו. מן הראוי לבצלאל שיציג תביעה זו בשמו אישית, ולא "כי זה רצון השם". אנו יודעים את רצון ה' רק על מה שכתוב במפורש בתורה ובהלכה, אבל איננו יודעים את "רצון השם" לגבי המהלכים הפוליטיים שננקטים בעולם. האם החלטת הרבנות הראשית לאסור שירות לאומי לבנות (וכמובן גם גיוס בנות) היא "רצון השם"? והאם החלטת הרבנות לא להכיר בגיורי הרב אבי ויס או הרב יחזקאל לוקשטיין, רבנים רבי זכויות מניו-יורק, היא "רצון השם"? ושמא אדרבא, היא חילול השם? ושמא "רצון השם" הוא שהמאבק העיקש נגד מגמת "השיתוף" בצה"ל יהיה בלחץ מסוג אחר (נניח, פוליטי או ציבורי)?
השימוש שעשה בצלאל סמוטריץ' דומה, למרבה הצער, למה שעשו החרדים מתחילת המאה העשרים ואילך, כשהמציאו יש מאין מושג חדש שנקרא "דעת תורה", שלפיו כדי להביא ראיה נגד הציונות אין צורך להביא ראיה מוכחת מחז"ל, מראשונים ומאחרונים. לדעתם השגויה מספיק ש"גדול" יאסור בהבל פיו, כדי שהדבר יתקבל ללא דיון, שהרי "זה רצון השם".
בצלאל סמוטריץ' ראוי להערכה על מסירותו לעקרונות חשובים, אבל נכון שיציג את עקרונותיו בשמו ועל אחריותו, כי כך ראוי לנציג ציבור לעשות, ואל ינמקם ב"רצון השם". זה לא משכנע פוליטית וזה גם לא נכון תורנית. אותו ה' שברא אותנו בצלמו, נטע בנו בינה לשקול ולהחליט על דעתנו. כי זה רצון האדם, שנברא בצלם א‑לוהים, וכעולה גם מתפילת י"ח: "אתה חונן לאדם דעת". בעניינים פוליטיים שעל סדר היום איש מאיתנו איננו יכול לקבוע מהו באמת רצונו שלו יתברך. וכשם שקיבלת, בצלאל, שכר על הדרישה, כך תקבל שכר על הפרישה.