השחקנית אורטל ברזילי (40), כיום אמא לשלושה, חיפשה את הזיווג שלה קרוב לעשר שנים.
היו פעמים שכמעט לא האמינה שהנס אכן יקרה והיא תזכה להתחתן. אבל דווקא שם, בייאוש הכי עמוק, עלו בה תובנות שאיפשרו לכוחות היצירה שבה להתפרץ החוצה.
"אני זוכרת את עצמי חוזרת מעוד דייט כושל, בפעם המי יודע כמה, אל דירת הרווקות שבה התגוררתי באותה תקופה", היא מספרת, "מצד אחד, מאוד נוח לחזור למעטפת החמה והמוגנת של החברות הרווקות שלך, שמבינות אותך גם בלי שתוציאי הגה אחד מהפה. אבל היו גם לא מעט כעסים ומועקות שהתנקזו לאותו סלון קטן בדירה הזאת. כולנו שיתפנו וחיבקנו זו את זו, אבל בתכל'ס רצינו כבר להתחתן ולעוף משם". לצד המועקה שליוותה אותה במהלך שנות הרווקות, הבינה אורטל כי יש בחוויה שהיא עוברת ממד לא קטן של הומור.
הומור?
"כן", היא צוחקת, "פשוט הומור. ככל שהתבגרתי לתוך הקושי הזה, הבנתי פתאום שדייטים זה דבר מצחיק. זה יכול להיות מבאס וכואב, אבל גם מצחיק מאוד. רק כשהגעתי לגיל 30 אמרתי לעצמי: אני חייבת לתרגם את כל הסצנות שעברתי לכדי חוויה של תיאטרון. אני הרי מורה לתיאטרון, יוצרת ושחקנית, אז למה לא לעשות מזה הצגה?".
יחד עם עוד שתי חברות רווקות, הדר בן חמו ונטע רוטנר, החל הרעיון לקרום עור וגידים. "לקחנו חומרים שחווינו על בשרנו, את חוסר התיאום, את האמירות המביכות, את נפילת הרוח כשאת מגיעה ורואה מיד שאין שום התאמה. את כל זה הכנסנו למופע 'בעצב תצאי עם בנים'". המסר, לדבריה, היה חד ונוקב. "למרות ההומור שכיסה על הכול, השתדלנו להכניס גם עידוד וחיזוק לבנות הרווקות שיושבות בקהל ורוצות לשמוע מאיתנו אמירה ערכית על המצב הלא פשוט הזה. אמירה ברורה שטוענת: את יפה, מוצלחת ומוכשרת ואין בך שום חיסרון. הזיווג שלך עדיין לא הגיע, זה הכול".
בחורה מבוגרת שנמצאת בשידוכים מרגישה שהיא שווה פחות?
"בטח", קובעת אורטל, "ראיתי את זה כל הזמן סביבי וגם אני בעצמי הרגשתי כך תקופה לא קצרה. כאילו אני לא בסדר. כאילו עשיתי משהו רע. לכן היה לי חשוב לומר את זה בפומבי: את בסדר גמור. את יותר מבסדר. תפסיקי להאשים את עצמך במצב".
אולי גם החברה אשמה בתחושה הזאת?
"זה גם נכון. לפעמים ראיתי שהחברה שידרה לי סוג של אשמה. כאילו עיכוב הזיווג שלי נמצא באחריותי. יש לנו כחברה דתית ציפייה שאישה תהיה נשואה וביתית. אם היא לא מתחתנת מוקדם, אנשים מתחילים להרים גבה עיניים, להעיר, להתערב".
אחד המקרים שהיא זוכרת עד היום, קשור גם הוא לתגובה בוטה שקיבלה ערב אחד מאישה שעבדה אצלה. "היא אמרה לי: למה נראה לך שהנסיך בסוף יגיע? מאיפה האמונה שלך? הרגשתי שאני ממש צריכה להחזיק את הראש מעל המים. לאסוף את עצמי. ידעתי שאין סיכוי שהקב"ה שכח אותי, פשוט אין סיכוי! אני מודה שזה היה רגע ארוך של ייאוש, אבל יחד איתו הגיעה ההכרה שאני לא נופלת לתהומות הללו. שאני מרימה את עצמי מחדש".
זיווג בהיסח הדעת
אחד הדברים שעזרו לה להמשיך ולקוות שהזיווג המיוחל אכן יגיע בקרוב, היו הסגולות שאימצה עם השנים. "אין סגולה בעולם שלא ניסיתי", היא מעידה על עצמה בצחוק מתגלגל, "הלכתי לקבר שמואל הנביא ב‑11 וחצי בלילה להגיד תיקון הכללי, ואז מיד לכותל כדי לסיים את כל התהלים עד אור הבוקר ולהספיק להתפלל שחרית ולומר שירת הים עד חצות. כך נהגתי במשך ארבעה ימי חמישי רצופים".
וזהו?
"לא, הייתי צריכה לעשות את זה עם מים ותפוחים", היא אומרת ברצינות. "אחרי הסבב הזה, שלא ממש עזר, התחלתי לומר תיקון הכללי במשך 40 יום בכותל. וזה כלל חגים ושבתות. עכשיו תראי", היא מחייכת, "הנס לא היה שהצלחתי להתמיד, אלא שמצאתי חנייה בכותל במשך ארבעים יום".
יומיים לפני שסיימה את תפילת התיקון הכללי, קיבלה אורטל טלפון מרב גדול שהכירה. "בדיוק סיימתי קשר עם בחור שנתתי לו יותר מדי צ'אנסים ופתאום הטלפון הזה. במחשבה ראשונה אמרתי לעצמי, אין לי כוח. נמאס לי. אני חייבת הפסקה. אבל אז חשבתי שאולי בכל זאת כדאי לצאת, לפחות פעם אחת, כדי לראות".
ואז קרה הנס?
"הכי נס בעולם", היא מתרגשת. "הייתי כבר בת 34, מלאת סגולות עד אפס מקום ועם כמיהה גדולה לנישואין. ואז הוא הגיע. יצאנו שלושה חודשים ובסופם התחתנו. זה היה אושר גדול". המסקנה הגדולה שלה מהשידוך עם בעלה היא אלמנט ההפתעה. "זיווג מגיע בהיסח הדעת", היא אומרת, "לא חשבתי בכלל שיכול לצאת מזה משהו. הייתי עסוקה כל כך ואז פגשתי את בעלי. ממש בלי ששמתי לב".
לאחר שהתחתנה התעורר בה צורך גדול "להצית את אש התקווה" כהגדרתה, לכל הבנות שעדיין מחכות לזיווגן. "תדברי עם הקב"ה", היא אומרת בלהט, "השיח עם השם מאוד משמעותי ואני בטוחה שזה עושה משהו בשמיים". אורטל מספרת כי באחת מסדנאות הפסיכודרמה שבה השתתפה לפני נישואיה, נשאה מונולוג ארוך לקב"ה ותבעה את שלה. "שאלתי אותו: למה אני תמיד אחרונה בתור אצלך? למה? האם יכול להיות ששכחת אותי, הקב"ה? מולי עמדה חברה עם הגב אליי, ששיחקה כביכול את הדלת הנעולה שמעברה נמצא אלוקים. אז הכיתי על הגב שלה וצעקתי עם דמעות: השם, תפתח לי בבקשה את הדלת. אל תשאיר אותי מאחור! ובכיתי את המילים הללו. מבחינתי לא היה מולי קהל או במה, אלא רק אני והקדוש ברוך הוא". לאחר המונולוג שנשאה, הרגישה כי משהו בה השתחרר. "בגלל שבכיתי וצעקתי את זה, יכולתי גם לשחרר את כל הכעס והכאב החוצה וזה פשוט ניקה אותי".
מה העצה הכי טובה שאת יכולה לתת היום לבנות רווקות שעדיין לא מצאו את האחד?
"קטונתי מלתת עצות אבל אני יכולה לומר מהניסיון שלי, תני לקב"ה צ'אנס! הוא יכול הכול וגם את הזיווג שלך הוא ימצא. תתפללי אליו ותדברי איתו, אני בטוחה ששערי שמיים פתוחים תמיד, אל כל אחת שמחפשת את האיש שלה. כל אחת שמחפשת ובקרוב תמצא".