"אני נגד שיקראו לנו אסירי ציון", אומרת טינה ברודצקי, שנלחמה יחד עם חבריה על עלייה לישראל לפני כ‑60 שנה.
"אסירים הם אנשים שעשו פשעים. אנחנו לוחמי ציון. לחמנו למען העלייה לישראל. יכולנו לפתור את הבעיה שלנו בשקט, לבד, אבל לא רצינו. המטרה שלי ושל החברים שלי הייתה שעם ישראל כולו יוכל לעלות לארץ ויהיה גאה".
ילדות בלי בובות
תקופת הילדות של טינה ברודצקי (83) הסתיימה מוקדם מדי, כשהייתה בת שבע בלבד. "אז הפכתי לבן אדם. התחילו חיי כמבוגרת". באביב של אותה שנה פלשו מדינות הציר לברית המועצות. אביה התנדב להילחם בנאצים למרות שכבר היה מבוגר יחסית. כעבור שבועיים בלבד הוא הוכרז כנעדר. "עד היום אני לא יודעת איפה הוא נפל ואיפה הוא קבור", היא מספרת. אמה של ברודצקי הייתה רופאה, והחליטה להגיש עזרה לחיילים הנלחמים. היא לקחה איתה את בתה בת השבע ואת התינוקת בת השנה וחודשיים, והשלוש התייצבו לסייע לפצועים בבית חולים שדה ליד סטלינגרד. "כל הזמן נסענו ברכבת אחרי הצבא. במשך הזמן אחותי הקטנה נפטרה". האחות נקברה בארגז קטן, ראש לרגל עם בנו בן השש של אחד הקצינים. גם את מקום הקבר הזה ברודצקי לא יודעת.
באותם ימים למדה ברודצקי שני מושגים שילכו איתה כל החיים, "הקרבה וגבורה למען העם שלי, העם היהודי". במשך כמעט חמש שנים טיפלה האם בחיילים, והילדה הצעירה אירחה להם לחברה. "אבא, אמא והחיילים היו החברים שלי, הגיבורים שלי והמורים שלי. הם נתנו לי את כל מה שיש לי בלב עד היום, כשאני בת 83", אומרת ברודצקי. "לא היו לי בובות ולא חברות, זה שטויות. הייתי מקריאה לחיילים מאמרים של כותבים מפורסמים וגם שירה של קונסטנטין סימונוב". האם והבת המשיכו עם החיילים לרומניה, אוסטריה והונגריה.
את סיום המלחמה חוותה במאי 1945 בהונגריה. היא חזרה עם אמה לביתן, שם המשיכה האם לעסוק במחקרה הרפואי. ברודצקי הבת השלימה בינתיים את חוק לימודיה והחלה ללמוד קלינאות תקשורת באוניברסיטה.
עשר שנים אחרי תום המלחמה, היא הרגישה שתורה הגיע. "הרגשתי כוח פנימי חזק כאילו מהשמיים, משהו שמביא אותי לרצות לעזור לעם שלי להרים את הראש וליישר את הגב". ברודצקי נכנסה לבית כנסת במוסקבה והתקרבה לשגריר ישראל באותה עת, יוסף אבידר. "אמרתי לו 'טוב למות בעד ארצנו', אז הוא אמר 'טוב לחיות בעד הארץ. אבל אל תתקרבי אליי, ילדה'. הוא פחד ממה שעלול לקרות לי".
ברודצקי דווקא לא פחדה. היא יצרה קשר עם אנשי השגרירות וביקשה לקבל חומר על הארץ. הקשרים האלה היו מאוד מסוכנים ובלתי חוקיים. שנתיים אחר כך התקיים פסטיבל בינלאומי של צעירים במוסקבה. במשלחת היו מאתיים נציגים מישראל, מחציתם ערבים. "השאר היו מפא"יניקים קומוניסטים", היא זוכרת עד היום, "הם הציגו מופע שכולו פנטומימה. אף מילה אחת. ואנחנו היינו שם וחיכינו למילים על הארץ". היא יצרה קשר עם שני סטודנטים מהמשלחת ובילתה שבועיים במחיצתם. גם אמה ואביה החורג הגיעו לכל המופעים של הנציגים הישראלים. אבל העונש חיכה מעבר לפינה.
"בשנת 1958 עצרו אותנו", האישום: בגידה במולדת. "עשרה חודשים הייתי בתא מבודד, עם נורה שדולקת 24 שעות ביממה. היו לי התנסויות, תקוות וייאוש. עמדתי בזה. לא השפלתי את עצמי בבקשות מהחוקרים. שפכתי לפניהם את כל מה שהיה לי על הלב. לא בגדתי באיש". החקירות היו כמעט יומיומיות. "לא ידעתי איפה אמא שלי ואחותי שנולדה בינתיים". ברודצקי הועמדה למשפט צבאי. היא זוכתה מאשמת בגידה, אבל נמצאה אשמה בתעמולה אנטי-סובייטית ובהשתתפות בארגון אנטי-סובייטי. את עשרת החודשים בבידוד היא עברה בעזרת הדמיון והאמונה בארץ ישראל ובעם ישראל. אבל כעת הבינה שהגרוע מכול עוד לפניה. בית המשפט גזר עליה שלוש שנות מאסר והיא נשלחה לסיביר.
"גאווה יהודית עדיין אין"
"אין בית סוהר שלא הייתי בו בסיביר. כרתי עצים, פתחתי בורות, פרקנו שקי חיטה במשקל של 70 קילו. עשיתי את העבודות הכי קשות שאפשר לעשות". בקבוצה שלה, קבוצה של מתנגדי שלטון ואסירים פוליטיים, לא היה אף יהודי. מנגד, היו גם היו נאצים שקיבלו שנות מאסר ארוכות, ולצידם ליטאים ואוקראינים, "המון אנשים ששנאו אותי והיו אויבים שלי". בין שאר העבודות נאלצה ברודצקי לפנות זבל של פרות ולהעמיס אותו על עגלות. "החולבות היו צועקות עליי בבקרים: 'היי, זבלנית, למה השארת את הזבל?'. בעבודה הזאת יכולתי בלי כל סיכון לחלוב לעצמי כוס של חלב. אבל אף פעם לא הרשיתי לעצמי לעשות את זה, לא רציתי לגנוב מהמנוולים האלה. רציתי להיות והייתי - מעליהם. יהודייה גאה".
גם כששוחררה ברודצקי ממחנה העבודה, נאסר עליה להיכנס לערים הגדולות. רק כעבור שלוש שנים הותר לה לחזור למוסקבה. היא יצרה קשר עם חברים לאידיאולוגיה ויחד הם החלו לחדש את הפעילות הציונית. הפעם ביקשו לעלות לארץ. "יכולתי לעשות את זה לבד, להתחתן עם מישהו מחו"ל ולצאת. אבל אני וחבריי לא רצינו לפתור את הבעיה שלנו באופן פרטי, רצינו לפתור את הבעיה לכולם". הם ביקשו לעלות לישראל וסורבו. בעקבות כך היא כתבה מכתב לראש הממשלה אלכסיי קוסיגין, ובו פירטה מה עברה עד עכשיו וסיפרה על רצונה העז לעלות לישראל.
המכתב זכה לתהודה רבה באמצעי התקשורת בעולם. גם גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, הקריאה אותו על בימת הכנסת בנאום ששודר גם ברשתות הזרות. טינה וחבריה המשיכו להיאבק ולכתוב מכתבים פתוחים לעולם ובהם תיארו את המצב ואת שאיפתם. "כתבנו את שמותינו ואת הכתובות שלנו ודרשנו לתת לעם שלנו לצאת לארץ ישראל. הייתה בזה סכנת מוות בשבילנו".
בשנת 1970 הם כתבו מכתב שנודע בשם "מכתב ה‑39" ובו תיארו את מצבם הקשה של יהודי ברית המועצות מסורבי העלייה. באותה שנה קיבלו את ההיתר המיוחל. "נתנו לנו יומיים להתארגן. יכולנו לקחת 90 דולר בכיס לכל אחד. את הדירה של אמא, שהייתה פרטית, היא מכרה ביום אחד ואת כל הכסף השארנו לפעילות ציונית מחתרתית". כשעלו לישראל, הוריה כבר היו בגיל הפנסיה, אבל החליטו לעבוד. אביה החורג היה ממפתחי טנק המרכבה, היא עצמה עבדה כל השנים בריפוי בדיבור. "אנחנו נתנו דוגמה לאחרים שהתחילו להילחם בעקבותינו על יציאה מברית המועצות".
ברודצקי מתגוררת בארץ כבר שנים רבות, אך סיפורה אינו מספיק מוכר. משרד העלייה והקליטה מעלה לאתר אינטרנט חדש את קורותיהם של יותר מאלף אסירי ציון שחיים בישראל, ומקיים מדי שנה טקס ממלכתי כדי לתת הד לפועלם. בראייה לאחור מרגישה ברודצקי שעל אף שמסך הברזל אינו קיים עוד, מטרותיה לא הושגו. "רצינו לעשות עם יהודי גאה, אבל הפסיכולוגיה הגלותית עדיין קיימת. יהודים שגרים בצרפת מפחדים ללכת עם כיפה על הראש אבל לא מגיעים לכאן, למרות שיש להם מדינה על מגש של כסף. עם הגאווה היהודית לא הצלחתי".