אין בוקר שבו דובי איכנוולד לא נזכר באותו יום חמישי, כ"ה במרחשוון תשמ"ג, היום שבו כדבריו "יצאתי מגיא צלמוות, ולא כמטאפורה".
91 אנשים (מתוכם 15 עצירים לבנוניים) נהרגו באותו יום במה שמכונה "אסון צור הראשון".
על פי ההערכות, הייתה זו מכונית תופת שפוצצה את הבניין וגרמה למותם של 34 שוטרי משמר הגבול, 33 חיילי צה"ל ותשעה אנשי שב"כ. איכנוולד, שמשמש כיום כמנכ"ל והעורך הראשי של הוצאת 'ידיעות ספרים', היה אחד הבודדים ששרדו מתוך מי שנלכדו תחת הריסות הבניין.
זה קרה סמוך לשעה שבע בבוקר. איכנוולד, אז מפקד יחידת משטרה צבאית, ישב בקומה החמישית של בניין הממשל הצבאי בעיר צור שבלבנון. בקומות התחתונות ישבו המושל, יחידות הממשל הצבאי ואנשי מג"ב. בעליונות ישבו אנשי השב"כ והמשטרה צבאית. הקפה השחור של הבוקר כבר היה בכוסות, כשלפתע נשמע פיצוץ אדיר והכול הפך שחור. במשך תשע שעות איכנוולד היה קבור בתוך עיי המפולת, מכוסה כולו באבנים, בלי יכולת להזיז שום חלק מגופו או אפילו לראות מה מתרחש סביבו. בתחילה הוא היה בטוח שהתעוור, אולם בדיעבד גילה שפציעה בראש גרמה לדם ליזול לתוך עיניו, ובהיעדר יכולת לזוז הוא לא היה מסוגל אפילו להגיע עם הידיים לעיניים.
"האירוע הזה הוא עד היום חלק עצום ממני, אבל חלק שאני מנסה להדחיק כי זה היה אירוע נורא כבד וקשה", הוא מספר. "אני זוכר את הצרחות שהיו שם, את הכאב, ואת תחושת ההשלמה עם העובדה שאני עומד לעבור לעולם שכולו טוב". לאיכנוולד היה ברור שהוא לא עומד לצאת חי מהאירוע, ואפילו לא היו לו מחשבות ותפילות לצאת משם חי. "הדבר המרכזי שחשבתי עליו זה שתי הבנות הקטנות שלי ואיך הן יגדלו בלעדיי". ככל שעברו השעות, הזעקות ששמע הלכו ופחתו כשהאנשים סביבו נופחים את נשמתם.
הידע הצבאי באותה תקופה בתחומי חילוץ והצלה היה מזערי, והכוחות שעסקו בניסיון להציל את הלכודים היו כמעט חסרי כלי עבודה, ונאלצו לעבוד עם הידיים ממש. כעבור תשע שעות, בצורה שעד היום קשה להסביר את פשרה, איכנוולד חולץ כשהוא בחיים. "אני ממש זוכר פיזית את התחושה הזאת שפשוט נולדתי מחדש ברגע שבו הוציאו אותי החוצה ושמו אותי על האלונקה. אמנם לא יכולתי לראות כלום בגלל הדם שנכנס לעיניים שלי, אבל אני זוכר כל רגע מזה. אין אדם שזוכר את התחושה של לצאת מהרחם, אבל מבחינתי היציאה הזאת הייתה להיוולד מחדש במובן הכי פיזי של המושג הזה".
לאחר שחולץ הועבר איכנוולד במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה, והבין שחייו ניתנו לו במתנה. לכל אורך הדרך הוא היה בהכרה, בטוח שאיבד את מאור עיניו. לפני שנכנס לחדר הניתוח עוד הספיק לשמוע שאביו ומשפחתו קיבלו את הידיעה שהוא עדיין בחיים.
זיכרון שצף עם כל כוס קפה
שנה שלמה אחרי האסון המשיך איכנוולד לעבור טיפולים רפואיים. במהלך אותה שנה הלך לבקר בביתם של הורים שכולים רבים, כשעל כתפיו רובצת הידיעה, אולי הבלתי נסבלת, שבלי ידיעתו, ובוודאי שלא באשמתו, הוא חרץ גורלות של אנשים לחיים ולמוות. "כמו שעושים מדי פעם ביחידות צבאיות כדי לסייע בהרמת המורל, קבענו לערוך באותו ערב מסיבה. מכיוון שרציתי שיהיו בה הרבה חיילים, אז כמפקד לא נתתי חופשות, ולכן בעצם יותר אנשים נהרגו", מספר איכנוולד.
וזו לא הדוגמה היחידה. ערב קודם שוחררו שני חיילים ממעצר בבניין, אולם מטעמי ביטחון הורה איכנוולד שהם יישארו לישון בבניין ויחזרו ליחידותיהם רק למחרת בבוקר. שני החיילים מצאו את מותם באסון. בסיפור אחר צ'יפר איכנוולד את אחד החיילים בהקדמת החופשה על חשבון חייל אחר, שאותו האשים בריתוק. "החייל שצ'יפרתי חזר יום קודם ונהרג, והחייל שהענשתי יצא הביתה וניצל", הוא אומר. "אדם אחד אמר לי פעם שכנראה אני ממש צדיק וניצלתי כי יש לי תפקיד בעולם. לעומת זאת מישהו אחר אמר לי שאני צריך לחשוב אילו מעשים כל כך רעים עשיתי שבגללם קרה לי דבר כזה. אבל אני לא נכנס לזה. אין סוף לדברים האלה שהם חשבונו של עולם, ואני לא יכול להיכנס לחשבונות האלה. אבא שלי ניצול שואה, והוא אמר לי פעם שאין לו שום שאלות לקב"ה, כי יש לו כל כך הרבה שאלות שאי אפשר לתת עליהן הסברים. גם אני מבחינתי לא נכנס לעולם השאלות הזה ולא מתעסק בו בכלל. כל אחד שייקח למקום שהוא רוצה".
לאיכנוולד הוענקו 31 אחוזי נכות, אולם הוא החליט שלא להוציא תעודת נכה ומעולם לא תבע את מה שמגיע לו ממשרד הביטחון. במשך עשרות שנים, ממש עד לאחרונה, איכנוולד סירב לעסוק בנושא ולשוחח עליו. רק בשנת 2011, כמעט אחרי 30 שנה, בעקבות פנייה מקרית של צוערת בבה"ד 1, הוא החליט להרצות על כך לראשונה ולתת לכל הרגשות להציף אותו שוב. כמה חודשים לאחר מכן הוא גם התרצה לבקשת העיתון 'ידיעות אחרונות' ופרסם קטע שכתב במיוחד על סיפורו האישי מאותו אירוע.
"מצד אחד, לאורך כל השנים מאוד הדחקתי את זה, אבל מצד שני האירוע הזה מאוד נוכח כל רגע בחיי. האקראיות הזאת שרגע אחד אתה יושב בבוקר עם אנשי מילואים על כוס קפה שחור ורגע אחרי זה העולם מתהפך, זה משהו שחי ונושם בתוכי, שקיימת אפשרות שמחר בבוקר שום דבר לא יהיה אותו דבר. לכן אני צריך לחוות כל רגע בצורה נכונה, לחיות את הרגע ולעשות טוב בעולם, לא לבזבז את הימים.
"קיבלתי את החיים במתנה. ארבעה אנשים ניצלו באירוע הזה, וזה לא מובן מאליו לשרוד פיצוץ כזה כשאתה נמצא בקומה החמישית של הבניין. גם סתם ככה אדם שנופל מקומה חמישית, בלי בניין שמתרסק ומכונית תופת, הסיכויים שלו לחיות לא גדולים, אז ברור לי שזה שניצלתי זה חסדי הא‑ל ואני מודה על הטוב".
השיחה עם איכנוולד ממחישה היטב את המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ואת ההבנה שיציאה כזו מתהום הגיהינום אל החיים מותירה באדם חותם בכל רגע בחייו. "כבר 35 שנה שאין בוקר שאני לא נזכר בתופת הזאת. למרות ההדחקה, אין פעם שאני יושב לקפה ולא נזכר ברגע הזה. אני חווה כל יום את הטוב שקיבלתי, ומרגיש שכל יום שניתן לנו, ניתן כדי לנצל אותו. זה נוכח בכל רגע בחיי".