המדינה הגישה לבג"ץ כתב תשובה לצו על-תנאי שהוצא בעתירות נגד החקיקה המטילה מיסוי על ריבוי דירות.
המדינה הסבירה כי עמדת היועמ"ש היא שאמנם נפל פגם בהליך חקיקת החוק אך הוא אינו ברף הגבוה שמקים עילה להתערבות ביהמ"ש ולביטולו.
בכתב תשובת המדינה נאמר כי במקרה זה אמנם הליך החקיקה נוהל בלחץ זמנים, ותוך כדי תהליך חקיקה אופטימלי וכי עדיף היה לאפשר שהות ללימוד השינויים שהוצעו בהצעת החוק או לחילופין לדחות את הדיון למועד אחר, אולם ההתערבות השיפוטית במקרה הזה מוגבלת למקרים חריגים ונדירים בהם אירעה פגיעה קשה וניכרת בעיקרון מתן אפשרות הדיון.
"המדינה סבורה כי גם בנסיבות בהן נוהל ההליך, עמדה לחברי הכנסת אפשרות להשתתף בו, וודאי אין לומר כי לא עמדה להם כל אפשרות להשתתף בו, כפי המבחן שנקבע בפסיקה. הצעת החוק עצמה הייתה מוכרת לחברי הכנסת עוד קודם לדיון השני בעניינה בוועדת הכספים, ונערך בה דיון ציבורי ער. השינויים שהוכנסו בנוסח שהועבר לפני דיון זה, אשר ההסכמה לגביהם הושגה ביום הדיון, לא היו רבים ולא שינו את לב ההסדר אשר עמד במרכז הצעת החוק המקורית ונותר בעינו", נאמר בתשובת המדינה.
עוד נכתב בתשובת המדינה כי "בצד שינויי נוסח ותיקונים בהוראות ליישום ההסדר, הועברו מספר שינויים שתכליתם להיטיב עם החייבים במס, ואשר גובשו על רקע הערות חברי הכנסת בדיון הראשון בוועדת הכספים ובשיחות שקיימו נציגי האוצר עימם לקראת הדיון השני בוועדה. בנסיבות אלה היה בידי חברי הכנסת להידרש לשינויים במסגרת הדיון, כך שהעברת הנוסח ובו השינויים סמוך לפני הדיון לא איינה את יכולתם לגבש עמדה ביחס להצעת החוק.
בדבריה מבהירה המדינה כי אין בכך לחייב תוצאה של ביטול החוק, "וזאת נוכח דוקטרינת הבטלות היחסית. זאת, נוכח הפסיקה הקובעת כי במסגרת בחינת התוצאה של הכרזה על בטלות חוק יש לתת משקל לחומרת הפגם ועוצמת פגיעתו בעקרונות היסוד של הליך החקיקה, וכן לשאלה האם החוק היה עשוי שלא להתקבל לולא הפגם. כן יש להתחשב בנסיבות העניין הקונקרטי מושא החוק, ובפרט במידת ההסתמכות על דבר החקיקה, היקף הציפיות הסבירות שיצר והתוצאות שינבעו מהכרזה על בטלותו".