עניין אישי והפעם עם ד"ר מרדכי קידר

בן 64. נשוי לריינה, אב לחמישה וסב ל-11. תושב רעננה. מזרחן ופובליציסט

עפרה לקס , כ"ד בניסן תשע"ז

ד"ר מרדכי קידר
ד"ר מרדכי קידר
צילום: דניאל רצבי

התחלה: נובמבר 1952, תל אביב. שם המשפחה המקורי הוא קופרשמידט. ההורים הגיעו מפולין עוד לפני השואה. האב היה פחח בניין - "מייצר צינורות ומתקין אותם בבתים", האם הייתה עקרת בית. השלישי מתוך שלושה.

דבר עברית: "אחי עיברת לקידר. כשהייתי בצבא הלכתי בעקבותיו. במקרה שלי זה מתאים למקצוע". קדר הוא אחד מבניו של ישמעאל.

ילדות בצפון תל אביב: "יפה ושקט, ומתירני במידה רבה כבר בשנות ה‑60 וה‑70". הבית הסמוך למקום מגוריו היה בית עובדי 'הבימה', ושוכניו היו גם עובדי במה וגם שחקנים.

לימודים: בית הספר היסודי מירון, "חוויה של חברה חמה. בית ספר שגם עשה הרבה מאוד חסד, כי למדו בו גם ילדים מגבעת עמל, עולי תימן". לא חילקו אז חבילות מזון. "היו מביאים לבית הספר בגדים, ומלבישים את הילדים. היו לי הרבה מאוד חברים משם". בתיכון עבר לצייטלין, "עם המורים היקים, והמורה הדגול במגמה המזרחנית".

המגמה המזרחנית: הבחירה ללמוד דווקא את המקצוע הזה התקבלה בשל אהבת המקצוע, השפעת אחד הבוגרים שהגיע מהצבא ועשה נפשות למגמה, ובעיקר המורה, דב עירון. "המורה הלא דתי היחיד בצוות שהשפיע עלינו הכי הרבה". מצד אחד "הוא העביד אותנו", מצד שני "היה אישיות מאוד סוחפת, מקרינה ומחבקת".

צבא: מודיעין, הישר ליחידה 8200 שנקראה אז 848. "משנה את צורתה לפי האתגרים שהמציאות מציבה".

מלחמת יום הכיפורים: "ידענו שמלחמה עומדת לפרוץ כבר בלילה שבין חמישי לשישי. הייתי תורן והחומר שראינו לא הותיר מקום לספק. הראינו את החומרים לבוס והוא החליט לעבור למצב של עבודה במלחמה". זה היה 30 שעות לפני המלחמה, "אבל המידע נתקע בדרך למעלה".

תחושה של אסון: מפקד היחידה, יואל בן פורת, אסף את החיילים וסיפר את שאירע. "הוא בכה בדמעות ואמר שאילו היה יודע שהמידע ייתקע, הוא היה נוסע בעצמו לגולדה ומביא לה את החומר". למרות התחושות הקשות היה צריך להמשיך ולעבוד גם אחרי המלחמה. "אין את הלוקסוס לשבת ולבכות, צריך להמשיך ולפעול למרות הטראומה".

שמאל ושמאלה: 25 שנה היה בצה"ל, כולן באותה יחידה למעט תקופה בבה"ד 15, אז הכשיר חיילים ליחידה. "אילו היו מתקיימות הבחירות לכנסת ביחידה, מרצ הייתה זוכה ברוב מוחלט. מדובר בצפונבונים". בתקופתו ערביי יו"ש עוד לא היו זירת מאבק, אבל "אני חושב שהיום העבודה עלולה להיפגע" כשאנשים שנמצאים ביחידה לא אוהבים את העמדה של ישראל מול הפלשתינים, "ובגלל זה כל המכתבים המדוברים".

נתיבות שלום: עם השחרור הצטרף לתנועת השמאל הדתית, בהשפעת האכזבה ממנהיגי הליכוד במלחמת לבנון הראשונה. "עד שפרצה האינתיפאדה השנייה, אז הבנתי שכל הסיפור של תנועות שלום מזיק לשלום, כי אויבינו, הפלשתינים, מפרשים את הרצון הזה שלנו כחולשה. היו כמה התבטאויות שפתחו לי את העיניים".

ההתבטאויות: בשנת 96' הוא הגיע עם אנשים נוספים לביקור אצל ערפאת. "הוא צחק על כולנו ואמר למי שישב בסמוך אליו 'הטיפשים האלה שהגיעו לפה'. הייתי הישראלי היחיד שהבין ערבית. ראיתי שהוא מתייחס אלינו כאל שוטים". הוא גם נפצע קל בפיגוע של המחבלת המתאבדת הראשונה, וואפא אידריס, בשנת 2002. "ראיתי ערבייה לבושה כמו לחתונה. זה היה מוזר בעיניי. אחרי כמה דקות היא התפוצצה ורסיס נתקע לי ברגל".

בר-אילן מאז ולתמיד: התואר הראשון, בערבית ומדעי המדינה, ומסלול ישיר לדוקטורט הניב תזה שעסקה בסוריה: ניתוח לשוני של העיתונות הערבית במדינה, ואיך אפשר ללמוד ממנה על דעותיו ומסריו של השליט.

סוריה: "היום כבר כמעט כל מה שידעתי על סוריה הוא לא רלוונטי. שש שנים שהרסו את הכול. מנגנונים, צבא, תשתיות. מחצית מהתושבים הם פליטים. לא נשארה אבן על אבן. העובדה שאסד השתמש בנשק כימי אחרי שהתחייב שאין לו נשק כזה, מוכיחה עד כמה קשה לנו להסתמך על הבטחות של שליטים באזורנו".

סיוע לסוריה: השאלה היא מוסרית: "האם לתמוך ברוצח המונים או בארגון ששוחט אנשים". ברור לו ש"צריך לעזור לילד שנמלט מאלה או מאלה", אם יש אפשרות לעזור במחנה פליטים בירדן אז למה לא, "אבל לא לסייע לצד כזה או אחר ולסכן חיילים שלנו".

סלאם עליכום: "מדינת ישראל טעתה לאורך השנים בכך שלא לימדה ערבית. השפה חשובה לאזרחי מדינת ישראל יותר מהאנגלית. אנחנו חיים באזור שידיעת השפה הערבית היא גשר להגיע לתושביו". חוסר ידיעת השפה גם בקרב הפוליטיקאים גורר טעויות גורליות. "אם היינו יודעים ערבית, כבר היה פה שלום ובתנאים שלנו".

תוכנית האמירויות: התוכנית שלו לשלום מתחילה לפגוש אוזניים קשובות גם אצל שרים וח"כים. "המדינות הערביות המצליחות הן אלה המבוססות על שבט ועל הומוגניות, כלומר אמירויות, ולא על צירוף לא מלוכד של שבטים עם מנהיגות מודרנית". ההצעה היא "להקים אמירויות בערים ערביות ביו"ש", כשבעזה מבחינתו כבר "קיימת מדינה דה-פקטו". בין המדינות לא יהיה רצף טריטוריאלי. "ישראל תישאר במרחב הכפרי הערבי לעדי עד, ותציע אזרחות לתושבי הכפרים, שהם עשרה אחוזים בלבד מערביי יו"ש".

שגריר באל-ג'זירה: בגלל השפה והידע, כלי התקשורת הערביים מראיינים אותו מדי פעם, וזה לא תמיד קל. את אל-ג'זירה הוא מכנה "ערוץ ג'יהאד שמנהלת קטאר, מדינת האויב הגדולה של ישראל". ובכל זאת הוא מביע בו את עמדותיו. פעם הודה אחד מהעיתונאים המרכזיים של הערוץ שהוא מביא מרואיינים ישראלים כי הם טרף קל. אבל לפני יותר משמונה שנים, במהלך ריאיון, הטיח בפניו קידר שירושלים כלל אינה מוזכרת בקוראן.

ותודה לאל-ג'זירה: "הריאיון ההוא פתח בפניי הרבה דלתות בעולם". לא רבים הם האנשים שיכולים לעמוד מול מצלמה ערבית "לדבר ערבית ספרותית בשטף, מתוך ידע ועם חוצפה". מאז הוא נוסע לעתים קרובות לחו"ל ומרצה בבמות שונות. "זו זירת מאבק והרבה אנשים רוצים לשמוע מה קורה בעולם הערבי".

משפחה: ההיכרות עם ריינה הייתה לפני יותר מ‑40 שנה. "היא הייתה עולה חדשה מארצות הברית". ריינה היא אוצרת וספרנית בספרייה המרכזית למוזיקה בבית פליציה בלומנטל.

הברכה: חמישה ילדים. שירי, "קרויה על שם סיפור ההיכרות", עובדת באוניברסיטת תל אביב, נשואה ואם לארבעה, גרה במודיעין; יוני קצין בצה"ל, אב לשניים, גר בפתח תקווה; דניאל מהנדס חשמל, אב לשניים, גר בחריש; אלישבע קלינאית תקשורת, גרה בעלי ואם לשלושה, ואריאל, תלמיד ישיבת ההסדר רעננה, נשוי טרי.

אם זה לא היה המסלול: קשה לדעת, משום שהעיסוק הזה הוא כל חייו מגיל צעיר, "וגם משלב אהבה, פרנסה ושליחות". השליחות, אגב, היא גם באקדמיה, "בהעמדת סטודנטים וחוקרים, הדור הבא של המזרחנים שיראו את העולם הערבי והאסלמי באופן הנכון".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: קצת לא שגרתי. "אני הולך לישון כל לילה שני. את השעון הביולוגי שברתי עוד בצבא. אז עבדנו 24/7/365. בהרבה מקרים בשעה שש לא ידעתי אם אני צריך להתפלל שחרית או ערבית". העבודה הייתה עמוק מתחת לפני האדמה, הרחק מאור השמש. התוצאה: "לא סובל מג'ט לג כשאני טס", וגם יכול לעבוד אונליין עם עמיתים בארצות הברית ובאוסטרליה.

מוזיקה: קלאסית אבל גם מאזין לתחנות ערביות, לתוכניות מלל וחדשות, וגם לתחנות שמשדרות קוראן. "לומד כל הזמן".

שבת: ילדים ונכדים, "הם אצלנו או אנחנו אצלם". המשפחה מאוד מלוכדת ומוזיקלית, וזה מתבטא בהרמוניה בשירת זמירות השבת. גם אביה של ריינה מתארח אצלם הרבה, "בן 97. עד 120". מנוחה? "מעט".

אוכל: תשובה מהירה וחד-משמעית: "כל מה שאשתי מכינה". ולא, התפריט לא כולל מאכלים ערביים.

עתים לתורה: "מעט מדי. בעיקר בשבתות. מחכה לפנסיה".

פנאי: אין הרבה. קורא 'הארץ' כל יום ("דע את האויב"), ופעם בשנה לוקח את כל המשפחה לשבוע בצימרים באצבע הגליל ("באזור שקולטים בו את רדיו חיזבאללה").

אחזקת הבית: לא הרבה ברמת התפעול השוטף. "רוחץ כלים לפעמים" אבל התקנות, תיקונים ושאר ירקות – עליו, "בהמשך לעבודת הפחחות שלמדתי אצל אבי ז"ל".

מפחיד: "מגמות פוסט ואנטי ציוניות במדינת ישראל והתבוללות של יהודי הגולה. אני נמצא הרבה בקהילות, שומע ורואה דברים עצובים שמתרחשים בעיקר בקהילות היהודיות הקטנות בארצות הברית ובקנדה". וגם אירופה לא נותנת מנוחה, "בעוד דור היא לא תהיה יותר אירופאית וזה לא יתרום לשלוות נפשם של אזרחי ישראל".

דמות מופת: בגין "בקטע של מנהיגות מחוברת לעם", בן גוריון "בראייה הגדולה הממלכתית והיד החזקה שהפעיל ברגע הנכון, כדי להקים מדינה מתוך חורבות אושוויץ", וגם סאדאת, "ערבי אמיץ שכפה על ישראל שלום בתנאיו, תוך ניצול הבורות של דיין וויצמן באותם ימים".

משאלה: "עם ישראל בארץ ובתפוצות חדור תודעת יהדות ומוכן להילחם על אדמתו וזהותו".

כשתהיה גדול: "יועץ סתרים של טראמפ לענייני המזרח התיכון. זה יהיה מימוש החלום שלי".

ofralax@gmail.com