הולצברג נזכר בחולים שאיבדו תקווה לאחר שמשפחותיהם סרבו לבוא איתם במגע, "למעשה בית החולים למצורעים לא היה ממש למצורעים אלא לחולים במחלת הנסן שיש לה דמיון למחלה.
בית החולים נסגר לפני כמה שנים והוא היה המקום הכי עצוב בעולם. היה שם מגרש ששם קברו את החולים שנפטרו כי החברה קדישא פחדו לגעת בהם או לקבור אותם, היחידים שהעיזו להגיע לשם היו הנזירות הגרמניות ור' אריה לוין שהיה מגיע לשם עם הבנים שלו והיה משתתף במר גורלם".
הולצברג מציין כי בבית החולים למצורעים היו גם ילדים שהוגלו בעל כרחם, "הייתי מגיע לשם כל יום שישי ופוגש את האנשים האומללים ביניהם זכור לטוב מוישי יעקובסקי שבגיל 8 גילו אצלו את המחלה וזרקו אותו לשם, שומרים אנגלים היו שומרים שאף אחד לא יצא משם. מוישי רצה אבא, אמא, אח ואחות הוא קפץ משם יום אחד אבל ההורים שלו החזירו אותו בכוח וככה הוא חי עם הגעגועים.
פעם אחת הוא התעורר בלילה בצרחות כי הוא חלם שאמא שלו מתה ובאמת נודע לאחר מספר ימים שאמא שלו מתה. היה ניסיון לחתן אותו עם אחת החולות וזה לא ממש הצליח.
רק בערוב ימיו גילו שאנטיביוטיקה מסוג מסוים עוצרת את המחלה והופכת אותה ללא מדבקת והוא עבר לנוה שמחה, בית אבות בירושלים. הייתי מבקר אותו עד שהוא נפטר לפני כעשר שנים, אף אחד לא הגיע להלוויה שלו אז אני הספדתי אותו ואמרתי לקב"ה שאני מתפלל שבזכות הסבל שלו יפסק הסבל של עם ישראל. המפגש עם המצורעים נתן לי פרספקטיבה מה זה סבל של אנשים שחיים עשרות שנים לבד״.