אחיי ואחיותיי אזרחי ישראל ויהודי התפוצות, חג עצמאות שמח!
לפני שישים ותשע שנים, רגע אחד אחרי הכרזת המדינה, יצאנו כולנו אל הרחובות. רקדנו וחגגנו את התקווה. להיות עם חופשי בארצנו, בירושלים. תקווה שהפכה למציאות. הדור שלי נולד למציאות אחרת שבה הנפת הדגל הייתה אסורה, שבה המדינה העברית הייתה חלום. עבורנו, לראות חייל עברי במדינת העם היהודי, לא היה ולא יהיה לעולם דבר מובן מאליו.
פחות משבעים שנה אחרי, והחלום הציוני הצליח, מעבר לכל הציפיות. עשינו את זה! אנחנו עם חופשי, ויש לנו מדינה שהיא סמל ומופת לעצמאות מחשבתית, ליזמות ולחדשנות. הילדים שחלמו לראות טייס עברי זכו ללוינים ישראלים המקיפים את כדור הארץ.
מדינה צעירה באזור סכנה הפכה לחממה של טכנולוגיות ובית גידול להמצאות ולמצוינות. העם אשר חיפש מאות בשנים קורת גג השכיל לתת משמעות חדשה ונוספת להיותו "עם הספר" וממשיך להיות מופת להשכלה, ללמידה ולמצוינות. עם ישראל, על שבטיו וחלקיו מצא את ביתו. אך עלינו לזכור כי בית הוא תמיד פרויקט בהקמה.
אחיי ואחיותיי. חומת הברזל של צה"ל והשינויים הדרמטיים באזורנו הרחיקו את צבאות האויב מהגבולות. המערכות הגדולות אולי חלפו אך מערכה אחת לא פסקה, המערכה על איתנותה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. תהליך הבירור הפנימי שלנו יימשך תמיד. הערכים והעמדות השונים יהיו מקור לדיון וחידוד. אך אנו מחויבים להשאיר את הוויכוחים על הצבא מחוץ לצבא ולהבטיח שצבא ההגנה לישראל ימשיך ויהיה צבא העם.
אזרחי ואזרחיות ישראל, ביום העצמאות, ביום הטוב הזה, עלינו להסתכל גם אל הבית פנימה. בית לאומי הוא גם בית המקשיב לזעקות החלשים הנענה לקריאת הנזקקים, הדואג לכל בניו ובנותיו. זו המשימה, בראש ובראשונה, של מי שמנהיגים את הבית הזה.
אך זו גם המשימה של כל אחד ואחת מאיתנו. מי ייתן ושנת העצמאות השבעים של מדינת ישראל הבאה עלינו לטובה, תהיה שנה של כבוד ושל שוויון, שנה של הקשבה, הכרה וסובלנות. שנה שגם בה נמשיך ונבנה את עצמנו ואת עצמאותנו. חג עצמאות שמח מירושלים. חג עצמאות שמח ישראל!