במסגרת אירועי יום העצמאות ה-69 למדינת ישראל, העניק ראש אגף התקשוב, האלוף נדב פדן, דרגות סרן לנוי אילן.
אולם הפעם לא היה מדובר בהענקת דרגה רגילה. במרץ 2002 כשהייתה נוי בת שמונה, התפוצץ מחבל בשכונת בית ישראל בירושלים ורצח את לידור, אחיה הבכור, תלמיד כיתה ה', ואת אחותה הקטנה אוריה, תינוקת בת שנה וחודש שלא ידעה עדיין ללכת או לדבר. עוד שישה מבני המשפחה נרצחו בפיגוע.
בראיון לערוץ 7 משחזרת נוי את רגעי האימה. "יצאנו מבר המצווה של בן משפחה בבית הארחה בירושלים, ופתאום שמענו פיצוץ ואמא התחילה לצרוח. שמונה מבני המשפחה שלי נהרגו - דוד שלי , אשתו, שני ילדיהם , עוד שניים מבני דודיי ושני האחים שלי. היינו שלושה ונשארתי לבד. אחי היה רק בן 11 ואחותי הקטנה הייתה רק בת שנה , היא עוד לא ידעה אפילו ללכת".
"דקות ספורות לפני הפיגוע, חזרתי מפעילות עם בת דודה שלי לכיוון בית ההארחה ועליתי לחדר כדי להחליף בגדים לקראת צאת השבת. כשעלינו במדרגות ובאנו להיכנס לחדר, היה הפיצוץ. ירדנו למטה וכשראיתי את האש ושמעתי את הצרחות, הבנתי שזה מסוכן ורצתי לחדר עם עוד כמה בני משפחה''.
רק כעבור יממה סיפרו לנוי על שני אחיה שנרצחו בפיגוע. "זו היתה תקופה קשה מאוד. כעבור שנה נולד לי אח, קראנו לו שלו כדי שיביא שלווה הביתה. שנה לאחר מכן נולדה לי עוד אחות שקראנו לה טליה''.
את הכאב והשכול שחוותה נוי הצליחה לתעל לטובת תרומה למדינה. ''שליחות'', כך היא קוראת לזה: "היום אני מבינה מהי החשיבות בלהתגייס למדינה ובלשרת אותה. המלחמה היום-יומית שאנו עוברים בישראל היא קשה והישרדותית והצבא שלנו חשוב מאין כמוהו".
"אחד הדברים שהכי חשובים לי לעשות עבור הוריי הוא להסב להם גאווה. אני מרגישה שדרך ההצטיינות שלי בצבא, והמסירות שלי לתפקיד וליחידה אני מסבה להם גאווה רבה שעוזרת להם להתמודד עם השכול והכאב שאנו מתמודדים איתו יום-יום".
מהו יום הזיכרון עבורך?
"אבא תמיד אומר שאצלנו כל יום הוא יום זיכרון. כל יום אנחנו מתמודדים עם האובדן שחוותה משפחתנו, ובלי ההורים שלי לא הייתי מסוגלת לעבור את זה, הם מאוד חזקים, הם הצליחו להתעלות על מה שקרה ולהמשיך לחיות. יום הזיכרון הוא יום אחד עבור כל העם שלנו שנועד להתייחד עם זכרם של הנופלים ונפגעי פעולות האיבה. זה יום אחד שכולם מנסים להזדהות עם הכאב אותו אנו עוברים כל יום".
איך חוגגים אירועים משמחים?
''השמחה תמיד מהולה בהרבה עצב. בחגים כל המשפחות יושבות יחד ואצלנו זה קצת יותר קשה".
נולדו לך שני אחים בשנתיים שלאחר הפיגוע הקשה, מה סיפרתם להם?
''מהרגע שהילדים נולדו הם ידעו שיש להם אחים בשמיים. הם לא ממש הבינו מה זה אומר. כשגדלו אם הבינו והתחילו לשאול שאלות - למה, איך ומתי. סיפרנו להם על הפיגוע בדרך שלא תפחיד אותם, סיפרנו שפעם לפני שהיתה חומה הגיע מחבל והתפוצץ. יש להם הרבה שאלות, ההתמודדות היא קשה, הם מתגעגעים למישהו שלא הכירו''.
בעקבות המקרה של משפחת אילן, יצא לאור ספר של ד"ר אילנה שניר שנקרא "לידור ואוריה - האחים שלא הכרתי". נוי מספרת כי הספר "עונה על המון שאלות שילדים כאלה שואלים את עצמם. יש הרבה ילדים כאלה''.
כיום נוי מתפקדת כראש צוות ביחידת חושן. במסגרת תפקידה אחראית על זמינות וכשירות התקשורת הצה״לית לכלל הזרועות במתארי הפעולה השונים, 24/7, 365 ימים בשנה.
כקצינה בצה''ל ואחות שכולה, איך עובר עלייך יום הזיכרון?
''בימי הזיכרון האחרונים אני משתדלת לכתוב כמה שיותר, שיבינו שיש גם נפגעי פעולות איבה שלפעמים הם שקופים. יש סיפורים נורא קשים, משפחות נהרסות וזה לפעמים נשכח''.
על מה את חושבת בצפירה?
"היום עמדתי על מדים. רק במדינת ישראל יכולה להיות צפירה בת שתי דקות שבה כל העם מתאחד עם עצמו. אני כל הזמן חושבת על האחים שלי ואומרת שאם זה לא היה קורה הצפירה לא היתה אותו דבר בשבילי. אני עומדת בצפירה בשבילם''.
בימים האחרונים קבלת דרגת סרן, בטקס הענקת הדרגה הרגשת בחסרונם של שני אחייך?
"כל המשפחה המורחבת באה לטקס, גם החברים. כולם היו שם. היה ממש קשה שאחים שלי לא היו בקהל. הייתי רוצה שאחי יראה את אחותו הקטנה ויתגאה בה. אני שמחה שאני מצליחה לשמח את ההורים שלי לפני יום הזיכרון''.
מה זה ''יום העצמאות'' בשבילך?
"במילה אחת - מורכב. אנחנו גרים קרוב לפארק ותמיד לפני שנגמר יום הזיכרון מתחילים בדיקות הסאונד. אני תמיד נורא כועסת. השנה אני לוקחת את זה קצת באופן שונה.
אני באמת מבינה שבלי יום הזיכרון, בלי כל ההרוגים והנרצחים שנתנו את הגוף שלהם בשביל המדינה, המדינה הזאת לא היתה קמה והיום אני קצת יותר מבינה למה צריך לשמוח ביום העצמאות. ההורים שלי תמיד לימדו אותנו להסתכל על חצי הכוס המלאה. בחרנו בחיים''.