הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל שרון אפק, העניק ראיון מקיף לביטאון לשכת עורכי הדין 'עורך הדין', ובו הוא מתייחס למספר סוגיות כשהבולטת בהן היא פרשת אלאור אזריה.
פרשת אלאור אזריה נחשבת לאחת הפרשות המסעירות, המסוקרות והשנויות במחלוקת בתולדות צה"ל והחברה בישראל. במבט של יותר משנה מאז התקרית, האם אתה סבור שהפרקליטות הצבאית התנהלה נכון בפרשה?
"אני שלם לחלוטין עם הדרך שבה נהגנו בפרשת אזריה, והדבר בא לידי ביטוי ברור גם בהכרעת הדין בעניינו של החייל. ביום 24 במרץ 2016, כשנודעו פרטי האירוע, היה ברור לחלוטין שנדרשת חקירת מצ"ח. ממצאי החקירה העלו שאזריה ירה במחבל מנוטרל, ללא הצדקה מבצעית ולא מתוך תחושה של סכנת חיים, אלא בתגובה לכך שהמחבל דקר את חברו קודם לכן. בנסיבות אלו חובה היה ומוצדק היה להגיש כתב אישום בעבירה חמורה של הריגה. לא בכדי קבע בית הדין הצבאי כי 'מבחינת האינטרס הציבורי קמה חובה על הפרקליט הצבאי הראשי להורות על הגשת כתב האישום, וזאת שעה שמעשיו הנטענים של הנאשם פגעו לכאורה בערכים מוגנים, צבאיים וציבוריים כאחד, של קדושת החיים וטוהר הנשק'.
"חרף האווירה הטעונה המשפט נוהל באופן שקול, מקצועי ונטול פניות. לא נתנו לוויכוח הציבורי ולרעשי הרקע להשפיע על השיקולים המקצועיים ועל קבלת ההחלטות. צוות התביעה הצבאית, בהובלת סא"ל (מיל') נדב ויסמן, נהג ביושר ובממלכתיות, וביצע את מלאכתו נאמנה.
"כאמור, בסופו של דבר, בית הדין הצבאי המחוזי אימץ את הדרך שבה ראינו את האירוע, וקבע, בין השאר, שמעשיו של אזריה 'נוגדים את ערכי צה"ל ומערערים את חוסנו המוסרי של צה"ל'".
מדוע לא נשקלו חלופות אחרות, כמו העמדה לדין משמעתי או חנינה?
"כפי שציינתי, מהחקירה עלה חשד חמור שבוצעה עבירה של הריגה, ועל עבירה של הריגה אי אפשר לקיים הליך של דין משמעתי, זה לא במגרש הפיקודי. הליך פיקודי יכול להינקט למשל כשלוחם עשה טעות מקצועית, לא כאשר החשד הוא לירי מכוון במחבל שכבר היה מנוטרל ולא היווה סכנת חיים. אשר לחנינה, ההליך רלוונטי לאחר סיום המשפט. לכן זה כלל לא עמד על הפרק ולא עסקנו בכך".
האם לדעתך הגינויים המיָדיים שהשמיעו שר הביטחון דאז משה בוגי יעלון והרמטכ"ל רא"ל גדי אייזנקוט לא חרצו בעצם את דינו של החייל ולא השפיעו עליך ועל ההליך המשפטי? כמו כן, מדוע דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז מיהר להוציא הודעת גינוי ולא הסתפק באמירה שהנושא נמצא בבדיקה?
"אני רוצה להבהיר באופן חד-משמעי שלדברים הללו לא הייתה כל השפעה עליי. יתרה מכך, אין גורם במערכת הביטחון שבא אלי ואמר לי, אני רוצה שתפעל כך או אחרת. כל ההחלטות היו עצמאיות לחלוטין, בלי השפעה חיצונית או ניסיון להשפיע. יש הפרדה ברורה בצה"ל בין המסלול הפיקודי ובין המסלול המשפטי. הרמטכ"ל לא התבטא בנושא מיד. הוא התבטא רק כמה שבועות אחרי האירוע. האמירה של דובר צה"ל ביום האירוע נועדה להעביר מסר לחיילים במישור הפיקודי, מה מותר ומה אסור בצה"ל. צריך לזכור שחיילים מחטיבת כפיר או מחטיבה אחרת עלולים למצוא את עצמם במצב כזה יום או יומיים לאחר האירוע. המטרה הייתה להגיד לחיילים, לא זו הדרך שבה מתנהגים. במקביל, דובר צה"ל הבהיר שמתקיימת חקירת מצ"ח, ויש ערוץ נפרד שהוא ערוץ משפטי".
בית הדין אכן קבע בהכרעת הדין כי "לא הוכח שהפצ"ר הושפע מאמירות אלה". בכל זאת, האם אין חשש למשוא פנים שלך או של השופטים?
"הפרקליטות הצבאית וגם בתי -הדין הצבאיים אינם כפופים מבחינה מקצועית לגורם פיקודי כלשהו, ואין כל חשש למשוא פנים. כל ההחלטות שקיבלנו התבססו על הראיות ועל העקרונות המשפטיים. אמירות במישור הפיקודי לא השפיעו כלל על קבלת ההחלטות במישור המשפטי".
על פי סקרי דעת קהל, רבים בציבור התנגדו להעמדתו לדין של אזריה. עד כמה הדבר השפיע עליך?
"ההחלטות שאני מקבל באופן כללי, ובמקרה הזה באופן פרטני, הן החלטות מקצועיות. הן מבוססות על הראיות בתיק, על המדיניות המשפטית, על התקדימים, ולא על תחושות בטן או על שיקולי פופולריות. במקרה של אזריה כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית שיש להעמיד את החייל לדין.
"בדבריי בפתיחת הכנס השנתי הקודם של לשכת עורכי הדין, באפריל 2016, הדגשתי כי הפרקליטות הצבאית לא תקבל החלטות על פי סקרי דעת קהל והלכי רוח, וכי אנו מחויבים לייצג את האינטרס הציבורי באופן ממלכתי, ללא מורא וללא משוא פנים. כך התבטאתי גם בדיונים פנימיים שקיימתי עם התובעת הצבאית הראשית ועם צוות התביעה, וכך נהגנו בפועל".
האם להערכתך ההחלטה להעמיד לדין את החייל פגעה באמון הציבור במערכת המשפט הצבאית?
"אני סבור שההחלטה לא פגעה באמון הציבור במערכת המשפט הצבאית. אמנם היו חלקים בציבור שלא אהבו את ההחלטה וביקרו אותה. ביקורת היא דבר בריא. איננו חסינים מביקורת ואיננו מבקשים חסינות כזו. ועדיין, אני מאמין שהציבור הרחב מבין היטב שזו החלטה שהתקבלה על ידי מערכת מקצועית, עניינית ובלתי תלויה. המשפט נוהל באופן מעמיק ויסודי כדי לרדת לחקר האמת. לטעמי בהכרעת הדין של בית הדין המחוזי שלובות קביעות ראויות ומשמעותיות, שמכבדות את מערכת המשפט בצה"ל ובמדינת ישראל, ורק מחזקות את האמון בה".
לצד טענות על פגיעה לכאורה באמון הציבור עלו גם השאלות כיצד יגיבו הלוחמים לפרשה, ובעיקר האם ההחלטה להעמיד את החייל אזריה לדין לא תפגע במוטיבציה שלהם לשרת ביחידות קרביות ובנחישותם לפעול מול האויב ברגע האמת? לפצ"ר תא"ל אפק אין כל ספק: "אני לא חושב שזה פגע במוטיבציה של חיילים ובנחישות שלהם, ואני לא חושב שזה יפגע בהן בעתיד. אני מסייר ומבקר לא אחת בשטח, ביחידות לוחמות, ומקיים הרבה שיחות עם חיילים וקצינים לוחמים. התרשמתי שהם יודעים להבחין בין מקרה שבו חייל טעה טעות מקצועית או שגה במהלך פעילות מבצעית ובין המקרה הזה, שהוא שונה ויוצא דופן, ובו חייל ירה ללא הצדקה וללא צורך מבצעי. מאז האירוע היו עשרות מקרים שבהם מחבלים תקפו חיילים, ובתגובה החיילים פעלו בנחישות ובאומץ הנדרשים. לכן אני לא רואה בעייתיות במסר שעולה מהמשפט או מהתוצאות שלו.
"כל העמדה לדין של חייל לוחם בקשר לפעילות מבצעית היא מורכבת, וקשה לחלק מהציבור לעכל אותה. במקרה הזה, כאשר המחבל ניסה לדקור חיילים, היה מותר והכרחי לירות בו. אבל 11 דקות מאוחר יותר, בזמן הירי שביצע אזריה, המחבל כבר היה מנוטרל ואסור היה לירות בו. לכן היה מקום והייתה חובה להעמידו לדין. גם בדיעבד, שנה אחרי האירוע, אני בטוח שזו הייתה ההחלטה הנכונה".
במהלך המשפט העלה בית הדין פעמיים את האפשרות ללכת לגישור. מדוע לא הסכמתם לכך?
"ההחלטה לא ללכת לגישור התקבלה משיקולים ענייניים. כשההצעה עלתה היה פער גדול מאוד בין גישתנו ובין גישת הסנגורים של אלאור אזריה. חשבנו שהעבירה המתאימה היא עבירה של הריגה, והבנו שמבחינת הסנגורים אין סיכוי להודאה אלא בעבירות פחותות בהרבה שאינן משקפות בראייתנו את חומרת המעשה. לכן לא היה טעם ללכת לגישור. הפערים היו גדולים מדי. בסופו של דבר, אזריה אכן הורשע בהריגה, ועד היום לא לקח אחריות על כך".
בסופו של דבר, האם אתה חושב שנכון לראות בתיק הזה "תיק דגל", שיותיר חותם שנים רבות קדימה?
"בעיניי, פרשת אזריה היא ציון דרך משפטי וערכי בתולדות המשפט הצבאי. עצם האמירה שגם מול האויב הגרוע ביותר, גם מול מחבל שניסה לרצוח חיילים, אין מקום לשימוש בנשק כאשר המחבל אינו מהווה עוד סכנה, היא אמירה חשובה ומשמעותית. זו אמירה שנותנת ביטוי, הלכה למעשה, לערכים של הצבא כמו טוהר הנשק. אני חושב שמשפט אזריה יילמד עם השנים וינותח בעתיד, והפרשה תיזכר כ'פרשת דגל'.
"המבחן האמיתי של הפרשה יהיה בפרספקטיבה של זמן. איך יסתכלו עליה עוד חמש או עוד עשר שנים. אנחנו לא ששים אלי קרב ולא שמחים להעמיד לדין חייל לוחם על עבירה חמורה, אבל הדין צריך להיעשות. אני בטוח שהדרך שבה פעלנו תעמוד במבחן הזמן".