קולה של קריינית החדשות ריבי גדות, אשר קראה את מהדורת החדשות האחרונה שלה הבוקר (חמישי) בשעה 10:00, נשבר לרסיסים כאשר אמרה את צירוף המילים המוכר הכל כך "וזה סוף החדשות מקול ישראל".
צירוף המילים הזה, שנשמע לכל ישראלי שגרתי כל כך, נטען במקרה הזה במשמעות נוספת, שונה לחלוטין, כואבת ועצובה מאוד. למעלה משלושים שנה של קריירת קריינות רדיו, בימים ובלילות, בימי החול ובסופי השבוע, בימי שגרה ובימי חג ומועד, הגיעה לקיצה בצורה עצובה עם קבורתה של רשות השידור קבורת חמור.
הכאב מובן, ונדמה לי שאף אדם שלב אדם לו איננו יכול להתעלם מהכאב הזה ולפטור אותו בהינד ראש מתעלם, אבל השאלה החשובה היא מי אשם. השאלה הזו חשובה משום שעובדי הרשות מפנים את האצבע למערכת הפוליטית ולפוליטיקאים, אך לצערי למרות ההבנה לכאב, התשובה הזו היא התשובה הלא נכונה לשאלה.
אספר לכם אנקדוטה. לפני מספר חודשים רציתי לכתוב מאמר בנושא רשות השידור. לצורך העניין ניסיתי לברר כמה ועדי עובדים פעלו ברשות. פנייה לשלושה מומחים שונים לנושא הניבה שלוש תשובות שונות, שלושתן היו מספרים דו ספרתיים.
התאגדות עובדים איננה דבר רע כשלעצמו. גם חוקי הגנה על עובדים ועל זכותם להתאגד אינם רעים כשלעצמם. הבעיה מתחילה תמיד כשחוש המידה הולך לאיבוד.
במשק הישראלי ישנם ועדי עובדים רבים בסקטור הפרטי, בחברות, במפעלים ובגופים מסחריים שונים ומשונים. המשותף לכולם הוא הידיעה שלעולם לא יגיע אליהם יותר ממה שיש למעסיק שלהם. מי שרוצה שיהיה טוב לעובדים חייב לדאוג קודם כל שמעסיק שלו ירוויח, ועדיף שהוא ירוויח הרבה. לכן לעולם לא תראו ועדי עובדים בסקטור הפרטי שפועלים במודע נגד האינטרס של המעסיק שלהם.
בשירות הציבורי לעומת זאת יש לעובדים תחושה שהכיס עמוק, ללא תחתית, ואין שום סיבה שועד העובדים יראה לנגד עיניו את האינטרס של המעסיק. העובדים מפתחים תרבות של "מגיע לי" שבין הישגי מקום העבודה ובין תנאיהם אין כל קשר. כך קרה שכאשר הרייטינג של ערוץ 1 נחתך ביותר מ-90 אחוז ועדי העובדים לא חשבו שהם צריכים להסכים, נניח, לקיצוץ של 30 אחוז בשכר או 40 אחוז במצבת העובדים. למה שיחשבו? הרי האגרה ממשיכה להיגבות כסדר, אז למי אכפת?
הועדים, בגיבוי ההסתדרות, המשיכו להקשות על כל רפורמה, סירבו לאפשר צמצום מתבקש בכוח אדם והכנסת טכנולוגיות שיעמידו את רשות השידור בקו אחד עם המתחרים המסחריים, והאמינו, מסיבה שאיננה ברורה, שהעולם ימשיך לנהוג כמנהגו.
התוצאה של כל זה היתה התנוונות של הרשות עד לנקודת הזמן שבה נראה היה שאין דרך לרפא את הרשות בלי לסגור אותה ולפתוח מאפס גוף חדש. יש משהו נכון וראוי בזה שגם עובדים בשירות הציבורי יבינו שאם ועדי העובדים לא יראו לנגד עיניהם את האינטרס של מקום העבודה בסוף העובדים ישלמו את המחיר. חבל רק שקשה לראות איך דבר כזה קורה במקומות עבודה ציבוריים חזקים יותר.