העברת השגרירות אמנם תהיה ניצחון אדיר וחשוב של ישראל בקרב על הכרת העולם בירושלים כבירת מדינת ישראל, אבל עדיין ניצחון סמלי. הנפת דגל בלבד.
יתרה מזאת: מנקודת מבטו של ממשל טראמפ, היא עלולה להפוך אותנו לבעלי חוב. התמורה תתבקש בדמות הקפאה או האטה של הבנייה בירושלים ובסובב ירושלים. זו עסקה לא כדאית.
בתקופת אובמה לא בנינו בירושלים ובירושלים רבתי מכיוון שבבית הלבן ישב נשיא עוין. בתקופת טראמפ איננו בונים בירושלים ובירושלים רבתי מכיוון שבבית הלבן יושב נשיא ידידותי לכאורה. טראמפ צריך לשמוע מאיתנו דבר אחד: שאנחנו חוזרים לבנות את בירתנו, שמה שהיה בתקופת אובמה לא יהיה עוד.
בבחירה הלא דמיונית שבין העברת השגרירות או חידוש תנופת הבנייה בירושלים, אין ספק שבנייה חשובה יותר. המעשה והעובדות בשטח גוברים על הסמליות. דחוף יותר לבנות סוף סוף את שכונת E‑1 בין מעלה אדומים לירושלים, לחבר בין שתי הערים לפני שיהיה מאוחר מדי ולפני שהפלשתינים ימלאו את החלל הזה בבנייה משלהם. דחוף יותר לבנות במהירות שכונה בעטרות, לפני שנשמוט מידינו גם את האצבע הצפונית של ירושלים. דחוף לבסס את הנוכחות היהודית בשמעון הצדיק, כדי להעמיק את החיבור בין ירושלים המערבית להר הצופים. חשוב ודחוף לבנות את גבעת המטוס ולהרחיב את הר חומה.
הדגל האמיתי שישראל צריכה להניף עתה הוא דגל חידוש הבנייה וההתיישבות בירושלים, ובירושלים רבתי. ירושלים רבתי היא חלק מגושי ההתיישבות, אותם גושים שג'ורג' בוש הבן הבטיח לשרון לאפשר לישראל לבנות בהם; אותה הבטחה כתובה, שהילרי קלינטון והנשיא שלה אובמה התכחשו לה בחוצפה.
הגיעה העת למעשים. מחוות סמליות, חשובות ככל שיהיו, נופלות בחשיבותן מבנייה בירושלים ומהרחבתה. הן אלה שיבטיחו את עתידה יותר מאשר מיקום השגרירות האמריקנית בישראל.
נדב שרגאי
חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה