המגורים בירושלים, הטקסים בבית השגריר בהרצליה. דיוויד פרידמן
המגורים בירושלים, הטקסים בבית השגריר בהרצליה. דיוויד פרידמןצילום: Yuri Gripas, רויטרס

דיוויד פרידמן, שיגיע השבוע לישראל וייכנס באופן רשמי לתפקידו, היה אמור להיות הסמן המרכזי של שינוי המדיניות בממשל טראמפ.

פרידמן, שהוא לא רק יהודי אלא גם מחזיק בדעות שמתאימות לימין הישראלי, קיווה עם בואו להתחיל לעבוד כבר מירושלים. הוא באמת האמין שטראמפ ילך עד הסוף עם הבטחת הבחירות שלו.

אלא שהרבה לפני שיעלה על המטוס בדרכו ארצה, פרידמן כבר עודכן שאת הקדנציה שלו הוא יפתח בשגרירות האמריקנית בתל אביב. פרידמן עצמו אולי מתכוון להתגורר בירושלים באופן הצהרתי, אבל את הדיפלומטיה הוא ייאלץ לנהל מתל אביב. על פי כללי הטקס את האירועים רשמיים הוא מחויב לקיים בבית השגריר בהרצליה פיתוח, זה שעד לא מזמן גר בו דן שפירו, השגריר הקודם.

למעט פרידמן, אף גורם במערכת המדינית לא באמת מופתע מההחלטה. טראמפ אמנם הבטיח, אבל לא נקב בתאריך ובעיקר לא הבטיח לקיים. באשר לטענה האם גם נתניהו לא רצה בהעברת השגרירות לירושלים, הגרסאות חלוקות. בכירי הממשל מתדרכים כבר כמה שבועות את העיתונאים שישראל בכלל אינה מעוניינת בהעברת השגרירות. בסביבת ראש הממשלה מכחישים בתוקף. האמת נמצאת באמצע. יש במערכת המדינית מי שמעבירים מסרים ברוח זו לצד האמריקני, אולם לא מדובר בראש הממשלה עצמו או בסביבתו הקרובה. כך או כך, הדיבורים ההולכים וגוברים מצד ממשל טראמפ על רצון להניע מהלך של שיחות מדיניות, מבהירים לכל מי שעוד היה לו ספקות, ששינוי בנושא ההכרה האמריקנית בירושלים ככל הנראה לא צפויים בזמן הקרוב.

יכול מאוד להיות שדונלד טראמפ באמת רצה להכניס לתוקף את החוק האמריקני שמורה על העברת השגרירות לירושלים, אבל לתפיסתו זה יבטל סופית את הסיכוי להסכם ישראלי-פלשתיני. בשיחות שהוא מקיים עם מנהיגי מדינות ערביות, כולל בפגישה עם אבו-מאזן, הוא הבין שצעד אמריקני של הכרה בירושלים הוא סדין אדום. טראמפ רוצה להיות חתום על הסכם השלום הבלתי אפשרי בין ישראל לפלשתינים, והוא הבין שהכרה שלו בירושלים תרחיק אותו מהיעד הזה. וכאן רק מתחילה הבעיה הישראלית.

הדיבורים שנשמעים מוושינגטון על "העסקה הגדולה" ועל הקוסם שמצליח לעשות עסקאות שאף אחד אחר לא הצליח לעשות לפניו, מדאיגים מאוד קוסם אחר, זה שיושב ברחוב בלפור. האמריקנים, גם כשהיו בעד ישראל, תמיד ראו את הסיפור דרך משקפיים שונות. בעדשות המשקפיים הללו ישראל היא האח הגדול והבוגר, והפלשתינים הם הילד הקטן והבלתי נשלט שאוהב להסתבך בצרות. הבעיה היא שאת הוויתורים, כפי שכל הורה יודע, להורים הרבה יותר נוח לבקש מהאח הגדול והאחראי.

טראמפ אמור היה להיות זה שישנה את המדיניות האמריקנית בעניין הזה. הנשיא שיתחיל להציב את הדרישות דווקא לצד הבעייתי. אלא שאחרי ששמע את שני הצדדים, הטון של טראמפ השתנה, וירושלים כבר לא על ראש שמחתו. במערכת המדינית קיוו והאמינו שבביקור הזה ישמעו הצהרה חד-משמעית, לפחות לגבי ההכרה האמריקנית בירושלים, למרות שבתוך תוכם הם הבינו שזה לא יקרה. הנשיא האמריקני מגבש אט אט את תפיסת המציאות שלו לגבי הסכסוך במזרח התיכון, והבשורה החדשה שהתיימר להביא הופכת למועקה בחזה.

אף אחד עדיין אינו יכול לומר באיזו צורה ינסה טראמפ להפגיש בין נתניהו לאבו-מאזן. האם ילחץ ברגע האחרון על ישראל לעשות ויתורים קטנים או גדולים, כדי להביא את הילד הסורר לשולחן? אף אחד בסביבת ראש הממשלה, בוודאי שלא הוא עצמו, לא מוכן להתחייב שנתניהו יגיד לא לכל בקשה של הנשיא האמריקני בנושא.

ח"כ בצלאל סמוטריץ' אמר השבוע כי הוא מוטרד מאוד מהביקור. "הקולות שיוצאים מסביבת הממשל בשבועות האחרונים, מצביעים על אובססיה שיש להם לחזור על הטעויות שעשו כל הממשלים הקודמים, לאלץ אותנו לוויתורים מסוכנים ולהסיט אותנו למתווה של הקמת מדינת טרור בארץ ישראל. זה דבר מסוכן שאנחנו נצטרך לבלום", הוא אומר.

בלשכת ראש הממשלה עוקבים בדריכות אחרי כל צעד שעושה הצד האמריקני. מחפשים רמזים, מחכים לבאות. טראמפ יהיה כאן ביום שני הבא ובישראל היו שמחים לדעת קצת יותר, לפחות כמו שידעו שנתניהו וטראמפ נפגשו על מדשאת הבית הלבן לפני כשלושה חודשים.

לא אוהב ישראל

כשרג'יפ טאיפ ארדואן השתלח בישראל, הוא עשה זאת בצורה מחושבת למדי. נשיא טורקיה הוא לא מחובבי ציון. קשריו הידועים עם ארגון הטרור חמאס, והשנאה היוקדת שלו לישראל, הם מן הידועות והמוכרות. האיש, יש לציין, עקבי מאוד בעמדה האנטי-ישראלית שלו. על הסכם הפיוס עם ישראל הוא חתם מסיבות אינטרסנטיות בלבד. בראש ובראשונה בשביל הפיצוי וההתנצלות בפני משפחות הפורעים שמתו על סיפון המרמרה. פרט לכך הטורקים מאוד רוצים את הגז הישראלי שאותר בשנים האחרונות בכמה מאגרים, וגם רוצים להיות חלק מהצינור הגרנדיוזי שמתוכנן לקום ולעבור בין כמה מדינות. אינטרס נוסף הוא התיירות. שוק הנופש הטורקי נפגע קשות מעזיבת הישראלים, שעד היום לא שחזרו את ימי הזוהר של התעשייה הזאת.

אם כך, מדוע פעם בכמה שבועות ארדואן יוצא בחריפות ובאמירות תקיפות נגד ישראל? התשובה לכך ככל הנראה היא שארדואן רוצה להיות גורם משמעותי יותר בעולם המוסלמי. לא הפלשתינים הם אלה שעניינו אותו כשדיבר בשולי דבריו על "אפרטהייד של ישראל". הוא בא "להגן על הר הבית" כדי להיתפס בציבוריות האסלאמית כמישהו שמגן על המקום המקודש לאסלאם מפני "השתלטות של יהודים".

מבחינת ארדואן ישראל היא אמצעי להשגת המטרה. מי שישים לב יגלה שהמתקפות שלו מדודות. הן לא מתמשכות. הוא לא פותח חזית אלא מתגרה נקודתית, וכשהוא רואה שישראל מגיבה הוא עוצר וממתין לשעת הכושר הבאה.

נשיא טורקיה גם מביט בעיניים כלות על ההצהרות החיוביות של ממשל טראמפ כלפי ישראל, בעוד הוא זוכה ליחס צונן יחסית מוושינגטון. אחרי השנים של אובמה, גם לארדואן קשה עם העובדה שיש בבית הלבן מישהו שמתערב בכל סוגיה בינלאומית ברמה מיידית ומורגשת.

זה הסרט של ארדואן. בירושלים יודעים ומגיבים במידתיות לפרובוקציות. הפעם אמרו במשרד החוץ כי הנשיא הטורקי הוא האחרון שיכול להטיף מוסר לישראל. אחר כך גם התקיימה שיחת נזיפה לשגריר, כשבין לבין דווח על "העברת מסרים לטורקים שהסיפור מאחורינו". מה שנכון חלקית הוא שהסיפור מאחורינו, אך הוא גם מלפנינו ומצדדינו. כשהשר לביטחון הפנים גלעד ארדן אומר על ארדואן ש"הוא לא יהיה שותף של ישראל, הוא בן ברית של החמאס", זה כנראה מבטא את מה שחושבים גם גורמים בכירים יותר, אלא שיש מי שנוהג בדיפלומטיה, ויש מי שהדיפלומטיה לא עוצרת בעדו מלהגיד את האמת.

כל עוד הנשיא הטורקי בשלטון הסכם הפיוס הוא טוב ויפה, אבל הקשר יישאר ברמה הזאת של קרירות. מערכת הביטחון רואה בטורקיה מקום מסוכן לישראלים, גם אם היא לא מבליטה את עמדתה. התיירים עדיין לא חזרו בהמוניהם לדילים של הכול כלול באיסטנבול. כשתהיה רגיעה, שני הצדדים ירגישו זאת. בינתיים כולם נוהגים בחשדנות יתרה.

דיון מביש

מילה מהלב. עקבתי בעניין אחרי הדיונים על הקמת תאגיד השידור ותאגיד החדשות. נכון שלאורך השנים הייתה לא מעט ביקורת על עובדי רשות השידור, אבל ההתנהלות כלפיהם השבוע הייתה מבזה.

אין צדיק אחד בסדום במקרה הזה. עקבתי אחרי דיונים ליליים, וראיתי חברי כנסת שהיו מוכנים למכור זה לזה תחנות רדיו, העיקר שהציבור שלהם יקבל ביטוי ומכסת הפונקציונרים תתמלא. לא אנקוב בשמות. חברי הכנסת שסגרו את הדילים סביב חוק תאגיד החדשות יודעים בדיוק מי ישב בדיונים ומתי ומה אמר. כל אחד רצה את ההישג שלו, ולאף אחד באמת לא היה אכפת מהעובדים. גם לא מעובדי התאגיד.

יש לי חברים ברשות השידור. חלקם יחלו ביום ראשון דרך חדשה, אחרים יישארו בבית. אם הייתה להם טיפת הערכה לבית המחוקקים, באו הדיונים האחרונים והראו שברגע האמת כל אחד דואג לג'מעה שלו. את מרבית העובדים הוא מותיר מאחור. גם ראש הממשלה נושא באחריות למצב הזה. ההתעקשויות, הפיצול המיותר בין תאגיד השידור לתאגיד החדשות, שינויים שנכפו על התאגיד רגע לפני עלייתו לאוויר – הכול היה מיותר.

ראיתי, התביישתי והאמת גם דאגתי מעט. אם אין לי נציג מובהק בכנסת, סביר להניח שלציבור שלי לא ידאגו. להיות עיתונאי בישראל היה בעבר מקצוע מכובד מאוד. גם היום מדובר במקצוע נהדר, אבל מתברר שבגוף ציבורי אם אין לך פטרון פוליטי, ברגע האמת יזניחו אותך. אם אתם חושבים שלעובדי התאגיד יהיה מעתה לב שקט, אני חולק עליכם. הם יודעים היטב שבפעם הבאה שייצא קצפו של נתניהו על התקשורת – הם יהיו המקום הטבעי ביותר לכילוי זעמו.

לתגובות: [email protected]