בימים שבהם טווח השאיפות הפוליטיות של המגזר הדתי-לאומי מגיע עד לכיסא ראשות הממשלה, קצת קשה להיזכר כיצד נראה אותו מגזר 50 שנים לאחור.
מלחמת ששת הימים לא רק פתחה שערים חדשים אל חבלי ארץ שלא נודעו, אלא גם העניקה באופן לא מתוכנן כרטיס כניסה לחובשי הכיפות אל לב הקונצנזוס של החברה הישראלית. המשימה שנטלו על עצמם צעירים וצעירות נלהבים ביישוב מרחבי יהודה ושומרון המשוחררים, הולידה אט אט את הביטחון העצמי, היוזמה והכריזמה למגזר שלם שעד אז כמעט לא היה קיים בשיח הציבורי.
אחד מאלה שפרצו את הדרך היה בני קצובר. כשפרצה מלחמת ששת הימים הוא היה חייל צעיר בן 20. "שירַתי כבר יותר משנתיים בצבא. באותה תקופה חליתי בצהבת, כך שלא נלחמתי פיזית במלחמה". רק כמה שבועות קודם לכן נכח קצובר בשיחתו המפורסמת של הרב צבי יהודה קוק בליל יום העצמאות, אותה הוא מגדיר כמכוננת. "זה היה מטלטל. הרב צבי יהודה זעק: 'איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו?' ואז נפל לזרועות הרב חרל"פ ויחד הם מיררו בבכי, כשהרב חוזר ואומר 'את ארצי חילקו'. מבחינתי אפשר לשים את האצבע על השיחה הזאת כנקודת ההתחלה. שם הכול נבט". כמה שנים מאוחר יותר, כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, נתקל באחד הימים במודעה על כינוס חירום בנושא ארץ ישראל. "הגיע איזה בחור שסיפר על חבורה שמתכוונת לעלות לחברון בפסח והם מחפשים סטודנטים מתנדבים לשמירה".
קצובר נרתם למשימה והתייצב בחג הפסח בחברון. משם הוא נשאב לעשייה נמרצת למען מפעל ההתיישבות בכלל והפך לאחד ממובילי המערכה להתיישבות יהודית בחבלי השומרון.
50 שנים אחרי - מה לדעתך השתנה בציונות הדתית?
"בימים הלא פשוטים של המערכה על השומרון, הרב צבי יהודה אמר לנו 'אתם תראו שהכול יפרח דווקא מארץ ישראל'. וזה קרה. באותם ימים של שנת 1973, שש שנים אחרי המלחמה, בכל המדינה היו רק ארבע ישיבות גבוהות ציוניות וכיום, 50 שנה אחרי, יש יותר ממאה. גם מכינות קדם-צבאיות היו אפס באותם ימים, כיום יש עשרות רבות והן גלשו גם לציבור החילוני. כנ"ל לגבי גרעינים תורניים שלא היו בכלל בארץ וכיום יש עשרות רבות בכל רחבי המדינה. מדרשות לבנות לא הייתה אפילו אחת וכיום ישנן עשרות. שלא נדבר על הכניסה של בני ובנות המגזר לתקשורת, למוזיקה, לתיאטרון ולאמנות. הכול בפריחה מדהימה ויש עוד אינסוף פרויקטים של הציונות הדתית שקצרה היריעה מלתאר".
"היא נפלאת בעינינו", אומר קצובר בהתלהבות. "אך מה שבעיקר פרח מאז השנים שאחרי המלחמה הוא תעצומות הנפש של הציונות הדתית. כשאני התגייסתי לצבא, הרוב המכריע הוריד כיפות. היינו אולי עשרה אחוזים שנשארנו עם כיפות. פתאום השתנתה המגמה וחבר'ה התחילו להחזיר כיפות. פתאום זה הפך מקור לגאווה להיות חלק מהציבור הזה. חלו תמורות שלא ישוערו. הדחף שנוצר אז נמשך עד עצם היום הזה. גם ברגעים אלו יושבים להם יהודים טובים ושוברים את הראש איפה אפשר לחדש ולצמוח בחינוך ובמערכות נוספות. הם אפילו לא יודעים מנין באו להם עוז הרוח והאמונה שאפשר וצריך לתרום ולהשפיע.
"תביני, בימים שלפני המלחמה הציבור שלנו היה עם הראש באדמה. הייתה אווירה שהיו שכינו אותה 'גבאות של משרד הדתות'. נתנו לכיפות מעט וזהו. אנחנו פנינו לראשי המפד"ל דאז. סיפרנו להם על התוכניות שלנו והם גמגמו על חברון ושללו חד משמעית את האפשרות להתיישבות בשומרון. מין אווירה גלותית שלא תתואר. הם מזהירים אותנו 'אל תתעמתו חלילה עם מפא"י'. הרוח היום היא לגמרי אחרת בכל המובנים", הוא מציין. "מה שבא לידי ביטוי באותם ימים, תעצומות הנפש האלו שפרצו כמו גייזר אדיר, ממשיך לפעום עד היום".
האמנתם שהמעשים שלכם יובילו למהפכה שכזאת?
"התשובה היא כן ולא. כבר אז קיווינו שזה יהיה כדור שלג שיגלגל המון דברים. לא חלמנו על הקשיים שעברנו ולא על ההיקפים שהגענו אליהם. רצינו להאמין. חנן פורת ואורי אליצור ז"ל הכינו תוכנית התיישבות שמתארת הקמת יישובים עם מאות אלפי תושבים ביהודה ושומרון. אז זה היה נראה לנו מעבר לכל דמיון. אפשר לומר שהאמנו ולא האמנו שזה יגיע למימדים של היום. באותם ימים היינו מכתתים את רגלינו בכל הארץ בחוגי בית כדי ליצור ולבסס תנועה. היינו נוסעים שעות כדי לשבת באיזה חוג בית עם בערך 20 חבר'ה שהתבוננו עלינו במבט משועשע של: מה אתם מרחפים לכם בעננים. היום אני יושב בהר כביר באלון מורה ויום יום מגיעים לכאן מבקרים ורוצים לשמוע. חוגי הבית מתנהלים פה. נחת רוח בלתי רגילה", הוא מחייך.
"הלוואי שיכולתי להביא את חנן פורת שיראה את המחזה הזה. אז בקושי הקשיבו לנו, והיום מגיעים מכל הארץ לראות את הסוד. אירחתי קבוצות מהקיבוצים של השומר הצעיר. שאלתי אותם: מה מושך אתכם להגיע לכאן? והם ענו לי שהם רוצים לראות ולהתרשם איך אצלנו הכול עדיין מפעפע וזורם. באמת רחב הלב, אבל יחד עם זאת לא הגענו לא אל המנוחה ולא אל הנחלה", מדגיש קצובר. "אנחנו עדיין מאוימים על ידי העולם כולו. עדיין גורמים רבי כוח מתוך מדינת ישראל מנסים בכל כוחם להפריע ובעדיפות עליונה דווקא למפעל האחיזה הזה בארץ ישראל. הם קולטים שהכול יונק מארץ ישראל".
מה היית רוצה לראות בעוד 50 שנה?
"ברמה השטחית הייתי רוצה לראות שהוויכוח תם והציבור מוריד את הכובע בפני הציונות הדתית. הייתי רוצה לראות תוך עשור שמעניקים למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון פרס ישראל. אבל אני לא רוצה להשלות אף אחד. אני יודע שהסוגיה של ארץ ישראל כרוכה בכל התחומים. וכנראה הסוגיה הזאת מבליטה עוד יותר את מקומה האסטרטגי של הציונות הדתית בעם ישראל, כמו חוט השדרה שקורמים סביבו ידיים, רגליים ולבסוף גם את הראש. זאת אומרת שהציבור הזה יסחב אחריו את כל חלקי העם".
הדרך עוד ארוכה?
"ארוכה, אבל לא כמו שחושבים. עברנו כמגזר כברת דרך. רואים מה מתרחש בתוך צה"ל, את היקף הגרעינים התורניים ועוד תחומים. קורה פה משהו בעל משמעות. אני מאמין שלא רחוק היום ונראה שרוב העם יאמץ את האידיאולוגיה, האמונה, השייכות והזהות היהודית כמחייבת ולא רק כצופה מהצד".
כבר לא רק מגזר
ישראל הראל היה בין משתתפי סדר פסח במלון פארק בחברון. בהמשך ייסד את מועצת יש"ע ועמד בראשה. כשאני מנסה לברר מהי ההשפעה המרכזית לשיטתו של מלחמת ששת הימים על המגזר הדתי-לאומי, הראל משיב בנחרצות: "את שואלת על 'המגזר' ואני מתנגד ברמה העקרונית לכינוי 'מגזר'. אולי עד לפני 50 שנה היינו מגזר. במהלך הזמן ממגזר הוא הלך ונעשה למשהו שעדיין אין לי שם בשבילו, אבל הוא חלק נכבד מבחינה איכותית וכמותית מהציבור הישראלי. מגזר הוא בדרך כלל חלק קטן שנגזר ממשהו גדול, ואילו הציבור הדתי-לאומי הוא חלק אורגני גדול ומשפיע והוא אינו אחיד בכלל", מסביר הראל. "עד למלחמת ששת הימים וקצת אחריה הציבור הדתי-לאומי היה פחות או יותר אחיד. כיום הוא מאוד מגוון ובעל מחלוקות פנימיות בינו לבין עצמו, במיוחד בכיוון הדתי. הציבור הדתי-לאומי כיום הוא בוודאי לא מקשה אחת, לא באספקט הדתי ובוודאי לא הפוליטי".
והשינוי הזה התחולל בעקבות הניצחון בששת הימים?
"חל שינוי מהפכני מאז. אני בן הדור ההוא ואני טוען שזאת לא התפתחות טבעית שקרתה. אני בספק שאלמלא המלחמה הדברים היו קורים. המלחמה שיחררה בנו משהו שהיה אצור, ופתחה בפנינו אופקים חדשים פוליטיים, אידיאולוגיים ודתיים. לא נשכח לדוגמה שאם לא ההתנחלויות והישיבות והאולפנות שהוקמו בתוכן - החינוך הדתי לא היה נמצא איפה שהוא נמצא היום. עיקר ההתפתחות של החינוך הדתי מבחינת ההובלה החל בהתנחלויות ופרץ החוצה ברוח ההתנחלויות. אפילו המוסדות שנמצאים בערים ובמרכז הארץ, חלק גדול מסגל ההוראה שלהם ומהרוח הנושבת שם מגיעה מכיוון ההתנחלויות".
טענת שהמלחמה שחררה משהו שהיה אצור בנו, למה אתה מכוון?
"בשנים לפני המלחמה השתייכתי לקבוצה בהפועל המזרחי שכונתה 'חוגי הצעירים'. לחמנו להשתחרר מכבלי ההנהגה הוותיקה שחיו תחת הצל הכבד של בן גוריון ומפא"י. הם דאגו למקוואות, בתי כנסת ומועצות דתיות. לעומתם, אנחנו רצינו להגיע לעמדות השפעה בכל תחומי החיים. למעשה הכנו את הקרקע לימים של אחרי המלחמה. שם זאת כבר הייתה התפרצות, כמו לוע הר געש שמבעבע ובסוף הקליפה בוקעת ומתפרצת לבה. זה מה שקרה לנו אחרי המלחמה. זאת הייתה מהפכה אמונית שבאה לידי ביטוי בביטחון העצמי של הציבור הדתי, פרישת הכנפיים והשתלבותו במעגלים שקודם היו סגורים בפניו".
את אותה מהפכה מבקש הראל לחדד דרך אירוע שבו נטל חלק ביום השנה החמישי לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. "הוזמנתי לכנס שהתקיים באוניברסיטת תל אביב ודן בשאלה האם יש אפשרות לאיחוי הקרע בעם שנוצר בעקבות הרצח. ישבתי על הבמה כשפרופ' אבי רביצקי החל בסיפור ואמר: אבא שלי, מפעילי הפועל המזרחי, נסע ברכבת הציונות בקרון המסעדה כמשגיח כשרות. זה מה שהציונות הועידה לו. אני ובני דורי כבר העזנו לעזוב את קרון המסעדה ולהתחיל להתקדם לאט לעבר הקטר. ואז קטעתי את דיבורו ושאלתי: האם אלמלא גוש אמונים היו לך את הכנפיים ואת העוז הפנימי לצאת ולהיאבק על מקומך? אבי הביט בי. הקהל עצר את נשימתו, ואני לא מגזים. הוא השיב בישרות: אלמלא גוש אמונים, ספק אם גם לי ולחבריי היה את המבנה הנפשי המתאים להיפטר מכל הגיבנות שהיו לנו עקב היותנו דתיים מול הציבור הכללי.
"באותו רגע הבנתי שזה כבר לא מגזר, אלא ציוויליזציה כמעט. בתוך החברה הישראלית המגוונת, הציבור הדתי-לאומי תופס היום מקום שהוא מעבר למקום הדתי שגוש אמונים כיוון אליו. אין ספק שגוש אמונים במו ידיו יצר לעצמו את ההילה ואת המהפכנות, אבל הואיל והתמקד רק בצד הדתי הוא איבד את הקהל החילוני שתמך בו. האסון הוא שתנועת ההתנחלויות מזוהה רק עם הפן הדתי והדירה אנשים שרצו לחבור אליה, אם במפורש ואם ברמז. אנשים חשו שהם אינם שייכים".
פתאום מדברים על גאולה
את אותו שיח דתי-רוחני אליו מכוון הראל, הובילו באותן שנים תלמידי ישיבת מרכז הרב וראשי גוש אמונים. אברכי מרכז הרב הפכו בשנים שאחרי המלחמה לגורם משפיע במוסדות החינוך של הציונות הדתית.
הרב ד"ר יוחאי רודיק, מפמ"ר מחשבת ישראל בחמ"ד, מחבר ספרים וחוקר הציונות הדתית ותולדות ישיבת מרכז הרב, מצביע על השפעות עמוקות של רשמי מלחמת ששת הימים על הציונות הדתית. "תוצאות אותה מלחמה היוו מימוש להרבה שאיפות ותקוות רוחניות שפעמו בתוך הציונות הדתית עוד קודם", פותח ד"ר רודיק. "המלחמה דחפה משמעותית להבאתן לידי ביטוי ממשי. ראש החץ להשפעה היו משנת הרב קוק ותלמידי ישיבת מרכז הרב, שהקרינו את התחושות ואת השיח הרוחני על הציבור בישראל בכלל ועל הציונות הדתית בפרט, בראש ובראשונה ביחס לארץ ישראל. הרב קוק כתב בכתביו עוד שנים קודם שארץ ישראל איננה דבר חיצוני לאומה אלא קשורה בקשר חיים לאומה ומציאותה. אחרי שבמלחמה נכבשו ירושלים העתיקה, חברון, הגולן, הר הבית ועוד - דברי הרב קוק הפכו מחזון וערך רוחני מופשט לביטוי ממשי. למעשה, תוצאות המלחמה היוו אמצעי למימוש אותו חזון", מסביר ד"ר רודיק.
נדבך נוסף לדבריו הוא שחרורה של ירושלים, "שהעלה את השיח הציבורי לרמה גבוהה יותר מסתם עניין בשטחים גיאוגרפיים. פתאום המשמעות של בית המקדש וירושלים הייתה מרכזית בשיח של הציונות הדתית. התחילו לדבר על המקדש. אנשי מפתח בישיבת מרכז הרב, כמו חנן פורת והרב חיים דרוקמן, היו חלק מגוש אמונים. העובדה הזאת נתנה דחיפה לקידום ההתייחסות לתהליך המשיחי וגאולת ישראל במציאות בישראל. הטרמינולוגיה של הציונות הדתית השתנתה. מטבעות לשון של גאולה ומשיח, חזון ותקומה, הר הבית ובית המקדש הפכו מרכיבים מהותיים בשיח הציוני-דתי".
ד"ר רודיק מסביר כי בעקבות המעבר של משנת הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה משלב הלימוד התיאורטי אל החיים המעשיים בשנים שאחרי המלחמה, נדרשו רבני הישיבה להסברים. "מלחמת ששת הימים חייבה את רבניה ותלמידיה של ישיבת מרכז הרב להתמודד עם פער שבין חזון הגאולה שהולך ומתממש לבין משברים ומצב רוחני במדינה באותו הזמן. אם הגאולה כבר כאן והמשיח אוטוטו דופק בדלת, אז היה מצופה שכולם יחזרו בתשובה. היה פער בין המצב הרוחני באותה תקופה למציאות המרוממת של הגאולה.
"הרב צבי יהודה במאמרו 'מדינת ישראל כהתקיימות חזון הגאולה' כתב שאותה הדרכת ההדרגה, קמעה קמעה, היא הקובעת את מהלך גאולת ישראל וכוללת בתוכה את העיכובים והסיבוכים. זאת נקודה משמעותית שלא כולם מודעים לה. משנת הגאולה של הרב קוק היא לא איזה קו הנדסי עולה. כלומר, אחרי מלחמת ששת הימים עברנו לספירה אחרת, ואותם משברים ומציאות לא שלמה הם חלק בלתי נפרד מהתהליך הגדול.
"הטרמינולוגיה האמונית נצרכה לעיון וחידוד. כמפקח במשרד החינוך אני יכול לומר שעד היום בחומרי הלימוד במחשבת ישראל ובחינוך הציוני דתי בכלל, נושא הגאולה מאוד התעצם בעקבות המלחמה. בתוכניות הלימוד שנקבעו לפני המלחמה כמעט ולא עסקו בנושא הגאולה. היום לעומת זאת יש פרק שלם ש‑15,000 תלמידים לומדים ונקרא 'גאולה וימות המשיח'. הפרק עוסק בחזון הגאולה ומימושו. כך שניתן אפילו היום, יובל אחרי, לראות השפעה על החינוך הציוני דתי", מסכם ד"ר רודיק, ומוסיף: "בעקבות המלחמה הייתה התעוררות גדולה במגזר לחינוך תורני בהובלת אברכי מרכז הרב, כמו הקמת בית ספר נועם ומוסדות נוספים. אפשר לומר שזקיפות הקומה הלאומית הובילה במידה רבה גם לזקיפות קומה חינוכית תורנית וגם לזקיפות קומה בתחומים נוספים רבים".
rivki@besheva.co.il