ניסיון הלינץ' בחווארה
ניסיון הלינץ' בחווארהצילום: רויטרס

הלינץ' בחווארה, לינץ' שהסתיים במותו של אחד הפורעים מירי קרבן הלינץ' תושב איתמר, גרף לא מעט התייחסות בזירה הציבורית. הימין דרש ודורש תגובה מול הפורעים. בשמאל דורשים תגובה מול הקרבן. שיח מוזר שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות, אבל אני מבקש להפנות את המבט מטר וחצי הצידה.

לא צריך היה להיות בעל עין חדה במיוחד כדי לזהות, כמעט בכל תיעוד של האירוע ומכל זווית אפשרית, את הג'יפ הצבאי שהיה כמעט צמוד לרכבו של התושב המותקף בידי ההמון המשולהב.

בג'יפ, כך ניתן לראות בבירור, היו חיילים חמושים היטב, ובחלק מהתיעוד המצולם של האירוע נראים החיילים כשהם מתגוננים מאחורי מחסה ובידיהם נשק יעיל שמשום מה השתתק גם למראה הלינץ' המתרחש לנגד עיניהם.

אז מה קרה שם? איך קורה שכוח צה"לי חמוש היטב נמצא במרחק נגיעה מאירוע בו חייו של אדם נתונים על הכף והמון פורע ופרוע מבצע בו לינץ', ולא מצליח למנוע את האירוע?

התשובה הרשמית של צה"ל לשאלה זו כפי שניתנה לתקשורת הייתה שהכוח ניסה אך לא הצליח, אבל כאן נותרות תלויות בחלל האוויר השאלות – איך בדיוק הוא ניסה? ומדוע זה לא הספיק?

הוראות הפתיחה באש קובעות כי במצב של סכנת חיים לחייל או לסובביו הוא מצווה לבצע נוהל שבסופו ירי לעבר הגורם המסכן חיים. זיהוי הסכנה מושתת על שלושה פרמטרים – כוונה, אמצעי ויכולת.

וכאן, לא היה ספק, לא בכוונת הפורעים, לא באמצעים הקטלניים שבידיהם ולא ביכולת שלהם להביא למותו של התושב. אז איך קורה שהכדור היחיד שפגע באחד הפורעים היה כדור שירה הקרבן? הרי אין ספק שלו היה אחד החיילים יוצא ממחסה ומכוון את נשקו אל תאווי הדם והרצח שהקיפו את הרכב הוא היה מתועד במצלמות הרבות שהקיפו גם הן את האירוע והצילום היה מופץ לכל עבר. אז מה קרה כאן?

תשובה קלה לשליפה היא 'תסמונת אזריה'. הגיוני ופשוט לטעון שבראשו של כל אחד מחיילי הכוח עברו תמונותיו של אלאור בבית הדין הצבאי עובר מסלול ייסורים במשך למעלה משנה. אף אחד לא רוצה להחליף אותו והמוטו מגבעת התחמושת 'בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום' קיבל פרשנות מעט אחרת.

לא בקלות ניתן לפטור את תשובת 'תסמונת אזריה'. יש בה משהו. אין בזה ספק, אבל אירועים מעין אלה קדמו למקרה אזריה. בנוסף אין לשכוח שבאירוע הנוכחי אין ספקות לגבי תזוזות כאלה ואחרות של המחבל המפגע ולגבי יכולותיו. כאן, שלא כבמקרה אזריה, הכול ברור ולא תלוי בפרשנות, ובכל זאת האש ננצרה. אז מה קרה כאן?

מישהו בצמרת צה"ל חייב לערוך חשבון נפש ולדון באופן גלוי וברור איך קרה שירי לעבר מחבל פוגע הפך להיות אחד האקטים האחרונים שחייל צה"ל משתמש בו. אירועים שבהם חיילי צה"ל הסתובבו ונמלטו ממפגינים ופורעים פלשתיניים התקבלו בתשואות משל חזר הכוח זה עתה מכיבוש הכותל.

הנה, סיפרו לנו שוב ושוב, כך מנעו חיילי צה"ל פגיעה בנפש, כך מחלו על כבודם. איזה צבא מוסרי יש לנו. הכי מוסרי בעולם. נפלא. כך טפטפו למוחנו ללא הרף. מוסר צבאי שווה לנשק נצור. אם זה המדד למוסר אז אולי נשב בבית, נגיש צוואר לשחיטה ונהיה הכי מוסריים בעולם? יש סיכוי שבמצב שכזה אפילו האירופאים ימחאו לנו כף.

הנשק הנצור אכן הציל את נפשם של המחבלים הפורעים, אבל מה עם הקרבנות העתידיים, אלה שאותם פורעים יחפשו בהזדמנות הבאה? את נפשם לא צריך להציל? מה מוסרי במניעת פגיעה במחבלים? ואצלנו עוד הופכים את העניין הזה לאתוס שעליו מתחנכים! אתוס ה'איפוק זה כוח'.

איפוק הוא אולי כוח של הורים מול ילדם, אבל איפוק הוא חולשה ופגם מוסרי חמור כאשר הוא מול רוצח צמא דם.

התפיסות המעוותות הללו מרחיקות אותנו, תודעתית ומעשית, מימי הניצחונות הגדולים של ששת הימים. רק חמישים שנה חלפו מאז. פרק זמן קצר מדי להתדרדרות חמורה ומהירה מדי. התפיסות הללו מרחיקות את צה"ל מהמונח 'צבא מוסרי'.