נאומו של נשיא ארה"ב בבית לחם סימן עבור יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, את התגשמות כל החששות שלו.
טראמפ היה דיפלומטי למדי. הוא הלך בין הטיפות ונזהר מלשייך את כל הבעיות לאבו מאזן. אבל הרטוריקה היתה ברורה - אי אפשר לעשות שלום במקום שיש בו טרור, אלימות והסתה.
אמנם הנשיא האמריקני דיבר גם על דאע"ש - אבל עצם הזכרת הארגון בנשימה אחת עם הפלסטינים - בנאום שנישא בצד שלהם בבית לחם, היא הצהרה של ממש.
בשלב הזה מתחילים להסתמן יחסי הכוחות, נכון לנקודת הזמן הזו. ראש הממשלה נתניהו עשה צעד והעביר בקבינט הקלות, כולל כאלו שכואבות מאוד לימין. אבו מאזן כהרגלו, לא עשה כלום - וסיפר את הסיפור הקבוע על כמה הוא בכלל אוהב יהודים ורק עם אותה 'ישראל' יש לו בעיה.
זה בדיוק מה שראש הממשלה נתניהו נמנע מלעשות. הוא לא התבכיין או יילל בפני טראמפ. הוא הציג עובדות והראה נכונות, לא רק בדיבורים אלא במעשים.
כל הצדדים יודעים שכדי לבחון את הפלסטינים במעשים צריך טווח ארוך של זמן. בעוד הקלות אפשר להוציא לפועל מהיום למחר, הפסקת הסתה ועצירת טרור, ייבחנו בטווח של חצי שנה לפחות.
לא ברור כמה מתואמים טראמפ ונתניהו ביניהם, אבל ביממה האחרונה נראה שנתניהו מסדר את קלפי המשחק בדיוק כפי שהנשיא האמריקני היה רוצה לראות אותם.
הנשיא מתח קו עדין, שאם ישראל תמתח אותו - העולם יתייחס בביטול. כשנשיא ארה"ב מקשר בין טרור ופלסטינים, גם אם בצורה אגבית, המסר מהדהד היטב.
האם יש מי שישמע אותו? נדע ביממה הקרובה ובימים הבאים בהם תסכם התקשורת הבילנאומית את הביקור המעניין הזה.
סביר להניח שבלשכת ראש הממשלה מרוצים מאוד מההתרחשויות בבית לחם ומקווים לאיזה בונוס קטן בנאום במוזיאון ישראל.