היום, יום ירושלים, יציינו בני העדה האתיופית בישראל את יום הזיכרון ה-32 לכ-4000 יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם דמוז גובזה, פעיל חברתי בכפר הנוער הדתי הודיות בו מתחנכים עשרות בנים ובנות למשפחות עולים, רבים מהם בני העדה.
בשיחה עמו מספר גובזה על הפוסט טראומה שבה נמצאים הורים המתקשים לפתוח את הסיפור הכואב של תלאות הדרך בפני צעירי העדה, בה בשעה שהצעירים מעוניינים לשמוע ולהתוודע לשורשיו. "אנשים לא קיבלו סוג של טיפול או מענה אחרי מה שהם עברו. הם סבלו ממגיפות, רעב, התנפלות, אונס ושוד רצחני. ההליכה של משפחות עם קשישים וילדים נמשכה חודשים ולאחריה נאלצו לחכות במחנות הפליטים עד שהם חולצו והגיעו לארץ. הם סבלו מאוד וכתוצאה מכך מתו כארבעת אלפים איש. משפחות איבדו יקירים ובנו כאן משפחה חדשה".
מוסיף גובזה ומציין כי לבד מהקושי הנפשי לספר את סיפורו של המסע ומחירו גם אבדן הסמכות ההורית מייצר פערים ונתק בין הדור הצעיר לדור שעלה מאתיופיה, וגם סוגיה זו מקשה עליהם לפתוח את הסיפורים המושתקים.
בכפר הנוער 'הודיות', מציין גובזה, מתבצעות פעולות המבקשות להשריש את תודעת סיפורי המורשת בדור הצעיר, הורים מגיעים לכפר, מספרים את סיפורם ומבקשים מהצוות החינוכי שבמקום להמשיך ולספר את סיפורם.
בהמשך הדברים התבקש גובזה לספר את סיפורו האישי סביב עלייתו כילד בן 6 מאתיופיה ומסתבר שעלייתו ארצה בשנת 91' כחלק מהמבצע הגדול להעלאת יהודי אתיופיה, החל שנתיים קודם לכן. "היינו בכפר והחלטנו יום אחד לצאת למסע. רוב המשפחות יצאו מהכפר והבנו שגם אנחנו צריכים לצאת למסע. ב-89' כל המשפחה שלי יצאה באמצע הלילה מהכפר והתחילה את המסע. אחרי חמישה קילומטר של הליכה היה הגבול סגור על ידי הצבא האתיופי והבנו שקורה כאן משהו. תצפיתנים זיהו את הצבא ממרחק. ברור שאם היינו מגיעים למגע עם החיילים בגבול לא היינו זוכים לעלות... כתוצאה מזה נסוגונו אחורה וחזרנו לכפר והמתנו עד העלייה הגדולה".
ממשיך גובזה ומציין כי "תחילת המסע נובע מכך שמתישהו צריך לקום ולהתחיל אותו. לא הייתה סכנה או פוגרום נגד היהודים. החיים היו בסדר ולא היה משהו שהצריך דחיפות ליציאה למסע. לא עלינו כי היה קשה לנו, אלא כי היה לנו חלום להגיע לירושלים, חלום שמלווה אותנו אלפי שנים. חיכינו לסימן לצאת למסע. עשינו את זה. זה לא צלח והמתנו עוד שנתיים. ב-91' היה מידע קונקרטי. אנשים מהמוסד הישראלי הסתובבו בכפרים ואמרו שזה הזמן לצאת, כך קיבלנו את הסימן ויצאנו את המסע לאדיס אבבא, ושם היינו כבר בחסות המדינה".
גובזה נשאל אם להערכתו החברה הישראלית כורה את אוזנה כדי לשמוע את סיפורה של העדה או שגם כאן קיימת אטימות, ובמענה הוא מציין את הפתיחות בכפר 'הודיות' לקליטה ולשמיעת המורשת של בני העדה, אך מעבר לכך הוא גם מוסיף ומציין כי "החברה הישראלית מאוד צמאה לשמוע את הסיפור. אנחנו רואים את זה גם בכך שמדינת ישראל מכבדת את הסיפור הזה בהר הרצל. יש לזה חשיבות גדולה, שהחברה כן רוצה לשמוע את הסיפור"
"עם כל הקושי של הקהילה לספר את הסיפור, אנחנו רואים בכל שנה שהרבה סיפורים חדשים של אנשים שעברו את המסע מספרים אותו. כל פעם צץ סיפור חדש. בטקס הממלכתי של הר הרצל אנחנו שומעים סיפורים אישיים של אנשים וכל מי שמגיע לטקס רואה וקורא ומתעניין באירועים. החברה הישראלית בהחלט רוצה לשמוע. אנחנו צריכים להשריש את זה לאורך שנים כדי שעוד ועוד ישמעו את הסיפור". עוד הוא מזכיר כי בתחילה נקבע אירוע הזיכרון כאירוע שהתקיים ברמת רחל ובהמשך הועבר להר הרצל כטקס ממלכתי, עובדה שגם היא מלמדת לטעמו על הרצון של החברה הישראלית להוקיר ולהכיר את סיפורה של העדה. "לכן משתפים את כולם ביום הזה ולא רק את בני הקהילה. מגיעים תנועות נוער ואזרחים מכל קצות הקשת הישראלית. בכל שנה מגיעים כמויות של אנשים ורואים את השינוי מתרחש".
לקראת סיום הדברים נשאל גובזה אם הוא רואה בחיבור בין יום הזיכרון לנספים ליום ירושלים מהלך נכון ומכבד או מהלך שאולי דוחק הצידה את אירוע יום הזיכרון מפני חגיגות יום ירושלים. לדבריו מדובר בחיבור טוב ונכון שכן יש בכך מעין הסבר לגורם שהוביל את אותם נספים לצאת אל הדרך להגשמת חלומם להגיע לירושלים.
"כל אחד מאיתנו רואה בירושלים דברים אחרים ומפרש את החשיבות של ירושלים בצורה שונה, אבל כקולקטיב יש לירושלים משמעות רבה, ויהודי אתיופיה, שיש להם הסיפור האישי הזה ושאיבדו את המשפחות שלהם במסע, מגיעים לכאן ביום עצוב אבל יחד עם זה הם רואים את השמחה על ירושלים וזה מעצים את יום הזיכרון. הגענו לכאן כדי לשמוח ולהגיד שירושלים היא שלנו".