כאשר פנו לעיתונאית סיון רהב מאיר לפני כשנתיים ובקשו ממנה להנחות את חידון התנ"ך בשנה שעברה, היא סירבה ואמרה שהיא לא יכולה להיכנס לנעליו הגדולות של ד"ר אבשלום קור.
קור נעלב מהדחתו או מאופן הדחתו ורהב מאיר לא רצתה להיות הגורם שישפיע על עלבון זה.
את החידון הנחה בסופו של דבר הזמר גיא זוארץ. זוארץ הפליא לשיר בין חידה אחת לשנייה, יכולות שאין לקור. אבל השנה, למרבה הפלא (או שלא), החזירו את אבשלום קור להנחות את חידון התנ"ך. כי יש מנגינה שאי אפשר להפסיק.
מקרה דומה, קרה השנה, שוב ביום עצמאות, עם שתי הזמרות – ריטה ושולי נתן. הציעו לשולי נתן לשיר עם ריטה את השיר "ירושלים של זהב" בטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות והדלקת המשואות. שולי נתן סירבה. את השיר הזה, אמרה, כתבה נעמי שמר במיוחד עבורי והוא מזוהה רק איתי.
ריטה לא פינתה את מקומה לשולי נתן, כפי שעשתה רהב-מאיר. היא לא התחשבה בעלבון וברגשות הקולגה שלה. היא לא התנתה את השתתפותה בכך שאולי תשיר שיר אחר. היא שרה את השיר של נתן עם המון פירוטכניקה, שניסתה לחפות על השיר המקורי, המרגש, מעורר הנוסטלגיה של שולי נתן, והתקבל בסופו של דבר כמצועצע ומזויף.
אין ספק שלריטה יש קול אדיר. אך לשיר הספציפי הזה, לירושלים של זהב, הפשוט, עם הגיטרה ביד, מתאימה רק אחת – שולי נתן. כי יש מנגינה שאי אפשר להפסיק.
ואם בזמרים עסקינן, זכורה לנו גם המטאפורה המיתולוגית של אייל גולן, בה הביע את יחסו למונוגמיה באופן הבא – "זה שאני אוכל כל יום סטייק לא אומר שלא בא לי לפעמים פרוסת לחם עם שוקולד". ואת המנגינה הזו, ודאי שאפשר ורצוי להפסיק.
יש מקרים בהם אנשים מודים, שנכונה הקלישאה שלכל אדם יש תחליף, אבל יש אנשים שכנראה אין להם תחליף. זה יכול להיות דומה, קרוב, מתקרב, אבל לא תחליף. וכל עוד המקור עובד ומתפקד, מדוע להחליף? מדוע זה קורה לנו כחברה? הרצון לשנות, לגוון, להחליף?
יש להניח, כי הדבר נובע מקצב החיים בו אנו חיים - בו הכל נע במהירות קדימה, מהחשיפה הגדולה לעולם הטכנולוגי - בו אפשר להחליף בלחיצת כפתור רקעים, תמונות, צלילים ומהרצון שלנו להתחקות ולחקות כל הזמן את אשר קורה במדינות העולם כאשר נשיאים, אג'נדות פוליטיות, מפלגות, אגודות – מתחלפים חדשות לבקרים. הרושם שנוצר הוא שאם איני מתעדכן, מחליף, משנה – אני ישעמם ואנשים ישתעממו ממני.
לפעמים כדאי לעצור רגע את הקרוסלה הענקית הזו, להתבונן במבט מעמיק יותר על הקורה סביבנו, לזהות את הפוטנציאל הטמון באנשים, שעושים עבודתם נאמנה שנים על גבי שנים ולא למהר לזרוק מאחורי גוונו את מה שנדמה לנו שסר טעמו.
מעבר לכך: לראות את היופי שבתהליך האיטי דווקא, זה המבשיל ומשתבח במהלך השנים ולא למהר לקטוף את פירות הבוסר בטרם עת. אחד התהליכים האיטיים, היפים ביותר, לטעמי, הוא התהליך החינוכי, הפדגוגי. לראות אותה השקעה, שהשקיעה הגננת בגיל חמש, נותנת את פירותיה בגיל שמונה עשרה ועשרים. אין דבר מרגש יותר מחייל קצין, המתנשא לגובה שני ראשים מעלי, טופח בחיבה על שכמי בתחנת הרכבת ואומר: "שלום לגננת שלי, שלעולם לא אשכח".
אבל, בואו נתבונן כעת גם מהעבר השני של המתרס. אותן אושיות, הנמצאות שם במרומי האולימפוס משקיפות על כולם מלמעלה, כמי שיודעות היטב שאין בלתם ונפגעות עד עמקי נשמתן כאשר מנסים להחליף אותם.
נכון, הם מוכשרים, הם הכי טובים במה שהם עושים, אבל מדוע לא להכשיר את הדור הבא? מדוע לשמור את כל הכישורים והידע שהקב"ה חנן אתכם רק לעצמכם? מדוע לקחת איתכם אחרי מאה ועשרים שנה את סוד הקסם ואת סוד ההצלחה? מדוע לא לבחור לכם את "היורש" ולהתחיל להעביר אליו את כל מה שאתם יודעים, כדי להשאיר מהמורשת שלכם? כדי להטביע את חותמכם בבן דמותכם הצעיר יותר?
חשבו על כך.
הכותבת היא ראש החוג לגיל הרך במכללת שאנן האקדמית דתית לחינוך בחיפה